האליטה הפוליטית הישראלית אינה מעוניינת בשלום. אם זה לא היה המצב, מדוע לעקב את הקמת המדינה היהודית? ישראל לא מפיקה כל רווח מכיבוש האדמות המיושבות על ידי הערבים והיא מוציאה כמויות אדירות של כספים וחיי אדם. ישראל יכולה לסוג אל מאחורי הגבולות שממשלתה תקבל, ולהתמודד עם פלסטין כמדינה. מוסלמים אחרים לא יחתמו על הסכם שלום מול ישראל כשתוקם מדינת פלסטין, ולא משנה מה יהיו גבולותיה. פלסטין כבר מזמן חדלה מלהיות קלף מיקוח בידה של ישראל בתהליך השלום. המדינות המוסלמיות רואות בקיומה דבר מובן מאליו והן לא מציעות לישראל כל וויתור כתגמול, כגון הסכם שלום, בכדי להביא לכינון מדינה פלסטינית עצמאית.
הערבים גם הם אינם מעוניינים בשלום עם ישראל. האויב הציוני הינו יעיל בכדי להסיט את תשומת הלב הציבורית מחסרונות כלכליים. הערבים הטוטליטאריים וישראל הסוציאליסטית הטוטליטארית צריכים האחד את השנייה כאויבים. מלחמות כמו מלחמת לבנון השנייה מגבשות את שתי האומות: אנשים חושבים על ביטחון מיידי, לא על מטרה פוליטית מעורפלת כמו פירוק הסוציאליזם.
החיפוש אחר השלום הוא המצאה שמאלנית. אומות שיתפו פעולה וחיו זו לצד זו ללא הסכמי שלום. בעולם ההגיוני, אף אחד לא ציפה שהסכם יחזיק מעמד אם המצב השתנה. השמאלנים מחפשים שלום ווילסוני נצחי, שיובטח על ידי הסכמי שלום החתומים על נייר. זוהי גישה שמאלנית טיפוסית – ניתן להבין באופן רציונאלי את כל המרוכבות העולמית. ניתן לחקור אותה, להסכים עליה ולתכננה. הקומוניסטים הסובייטים ציפו שהכלכלה תעלה בקנה אחד עם מרשמיהם. השמאלנים הישראלים מדמיינים לעצמם שהערבים יקיימו את ההסכמים עליהם יחתמו.
אפילו אם כל המדינות המוסלמיות יגיעו למסקנה שעליהן לחתום על הסכם שלום עם ישראל, לא נוכל לסמוך על כוונותיהם הטובות, ויהיה עלינו לתחזק צבא בכל מקרה. במובן המעשי, אין כל הבדל בקיום הסכם שלום או באי קיומו.
מדוע לתת אדמה יהודית בתמורה לשלום חמקמק?
