תפקידה ההיסטורי של ליגת ההגנה היהודית כלל את ניפוץ הגישה של הברונים היהודיים על פיה על היהודים לשמור על פרופיל נמוך כשהם מדוכאים בידי עם אחר. המנהיגים היהודים שמינו עצמם היו זקוקים להסכמה הבלתי מעורערת מצד ההמונים בכדי לנהל משא ומתן עם הרשויות של הגויים בשם היהודים. פעולה יהודית עצמאית, בין אם מדובר במרד גטו וורשה ובין אם מדובר בהפצצת השגרירות הסובייטית באמריקה בידי ליגת ההגנה היהודית, פגעה באמון שניתן לטענת ה”מנהיגים” היהודים לייצוג עמם. גישת היודנראט – שתוק כשמדכאים אותך, ותן לי לדבר עם אותם מדכאים – התפשטה וחלחלה אל תוך הממסד היהודי.
הגישה הראויה היא אפס סובלנות כלפי סבלם של אחינו ואחיותינו. כשהבדואים אונסים באופן שיטתי בנות יהודיות – לא הערבים – על ישראל לשרוף את כפריהם של הפושעים. אם הממשלה לא פועלת, היהודים הכנים חייבים לפחות להטיל מצור על אותו הכפר ולהתנגד למשטרה הישראלית שתנסה להתערב ולהגן על הערבים. כשטיל נופל על שדרות, על ישראל להגיב במלוא העוצמה כמו שעשתה בלבנון, ללא קשר לשטות הנקראת תהליך השלום. הערבים צריכים להיות הקורבנות היחידים של תהליך השלום.