מצרים

היעדר מלחמה בין ישראל למצרים במשך שלושים השונות האחרונות אינו קשור להסכם השלום בין שתי המדינות. החברה המצרית השתנתה, והחלה להשתנות לפני מלחמת יום הכיפורים. נאצר התכונן למלחמה באופן גלוי למלחמה ולא נתן דעתו לעניין ההרוגים. סאדאת התכונן באופן חשאי והיה כל כך מודאג לגבי ההרוגים המצרים עד כדי כך שסירב להפציץ את הכוחות הישראלים שהתקדמו לכיוון קהיר, מכותרים בכוחות המצרים. שלא כמו נאצר, סאדאת פקפק בעובדה שהמצרים יתמכו במלחמה כוללת נגד ישראל.
נאצר שלט על מדינתו המסכנה תחת מרמור מעורפל שנותר מהתקופות הקולוניאלית והמונרכית. עמו ראה לעצמו עתיד כלכלי מוגבל וניתב את כוחותיו ביתר עוז לכיוון השנאה. נאצר רתם אותם למטרתו על ידי כך שהכריז על האויב הציוני, המסוכן והדוחה, שמעבר לפינה. הפחד הפיק מעט גבורה, וגרם להמונים לדבוק יחד. ועם זאת, הצבא המצרי לא היה מורגל למלחמה: האיכרים שהיו רגילים לסצנה העשירה בקרבת הנילוס הרגישו קרבה מוגבלת בלבד למדבר סיני.

הצרכנות שינתה את מצרים. כיום, אנשי העיר – אלו שבאמת משפעים על הפוליטיקה – מביעים את חוסר חיבתם כלפי היהודים באופן פסיבי בלבד. כול אחד חושב על החזרת הלוואה שלקח, קניה של דבר מה, ושימור סגנון החיים. המצרים לא יוצאים להפגין מתוך פחד שיאבדו את משכורתם השבועית אם ישהו בכלא (אותו דבר בנוגע לישראלים). בעוד שהכלכלה המצרית מתפתחת והבנקים דוחפים את לקוחותיהם לקחת הלוואות, הם לא מעוניינים לתקוף את ישראל. אם תתרחש הרעה חמורה במצב הכלכלי, אנשים שלא יוכלו להחזיר את הלוואותיהם יתמרדו. מהומות התפרצו ב-1977 כשסאדאת העלה את מחיר הסוכר, אך הממשלה מעלה את המחירים והמצרים שותקים. כשלאנשים ישסיכוי להתפתחות כלכלית, הם בדרך מוותרים על המיליטנטיות שבהם.

מצרים

מצד שני, כלכלה משגשגת מפיקה נותני חסות פרטיים. הם לא רק תומכים במספר קיצונים כלכלית, הם גם מעניקים להם לגיטימיות פוליטית האחים המוסלמים התפתחו אם כן, מקבוצת שוליים של מטורפים דתיים, לארגון אסלאמי מתון, ומכובד ביותר. האחים המוסלמים הפכו לכוח אופוזיציוני עיקרי במצרים, ומשכו לכיוונם הרבה אזרחים מהמעמד הבינוני ונוער. עבור אנשים אלו, האחים המוסלמים הציעו ל-מצרים אסלאם-לייט המתקבל על הדעת: חיג’אב והגעה למסגד לעיתים אך לא ג’יהאד או ח’ליפות. האחים המוסלמים מקמו עצמם כארגון בעל מטרות שלום, אך הוא מחדיר בחבריו את האסלאמיזם הוביל אותם לג’יהאד האסלאמי ב-מצרים ולחמאס בעזה. כמו שהטליבאן לא היה יכול לסרב לארח את בן לאדן, כך האחים המוסלמים אינם יכולים לנטוש את הקבוצות החמושות. המחווה היחידה שיכולים האחים המוסלמים לעשות בכדי להוכיח את מתינותם היא שלילת הקשר בינם לבין הקבוצות החמושות בעוד שהם שומרים על קשר עימם.החמאס הוא דוגמא אחת. אם דמגוגים בעלי לשון חלקלקה יעלו מתוך ארגון האחים המוסלמים, חלק מהמצרים יעזבו את הארגון. רבים, אולי הרוב יהפכו לקיצוניים בתגובה לקריאותיו. אך עם זאת, הם לא יתחילו במלחמה כוללת נגד ישראל, אלא יתמכו במקום זאת בפלסטינים, כמו שעושים האייתולות באיראן. כלי נשק להשמדה המונית עשו את ההבדל – כשיעלו לשלטון, האחים המוסלמים ייקחו את הסיכון בעבור האפשרות למחוק את המדינה הציונית.
הממשלה המצרית שולטת שליטה מלאה באחים המוסלמים ולאחרונה כלאה יותר ממאה מנהיגים והחרימה את חשבונות הבנק שלהם. אך האחים המוסלמים הינם מועילים מכדי שהממשלה תשמיד אותם. סאדאת החזיר את האחים המוסלמים מהגלות אליה שלח אותם נאצר בכדי להתנגד לקומוניסטים. הארגון מושך מצביעים מפלגות האופוזיציה הפוליטית ומשמש כדחליל בכדי למנוע מארצות הברית לדחוף יותר מדי לבחירות דמוקרטיות במצרים. מובארק פוגע באחים המוסלמים מעת לעת ודואג שיזכרו מי הוא הבוס. נראה שמובארק שיתף פעולה עם בן לאדן בכדי למנוע מהג’יהאד האסלאמי להתקיף את מצרים שתאלץ לנקוט בגישת ארה”ב תחילה. לא קל לשחק את תפקיד השטן – לחוסני מובארק יש את הקישורים הנדרשים, אך הוא זקן. בנו, גמאל מובארק יהיה שליט חזק, אך טעות אחת שלו יכולה להפוך את מצרים למדינה מיליטנטית מוסלמית. מצרים רבים מעריצים את נסראללה, השיעי. סקרנות החברה והסכמתה לאיסלמיזם האלים יכולים, לזמן מה, לעלות על התמיכה הגלויה. מצרים שומרת על שדרתה המיליטריסטית: היא משדרגת באופן מתמשך את צבאה באמצעות הנשקים האמריקנים החדישים ביותר, מפלרטטת עם רוסיה, ומבצעת הונאות הגנתיות עבור בחריין, כווית וערב הסעודית.
מצרים אינה בעיה דחופה עבור ישראל. היא פשוט בעיה גדולה מאוד.