ביהדות קיימים שלשה איסורים בסיסיים בנושא המזון. אחד – על האוכל הלא בריא, כמו חלב (שומן). שני – על שרצים וחרקים. למרות שעמים אחדים שידם לא משגת מקורות פרוטאין אחרים אוכלים אותם הסלידה שהם מעוררים ברוב התרבויות מרמזת על כך שהאיסור הוא לא מקרי. והאיסור אכילת בשר מלבד ארבעה מינים אין לו קשר לתיעוב. סוסים וגמלים שהם חיות מכובדות גם אסורים באכילה. אנשים הם לא נתעבים אך קניבליזם הוא אסור ונבזי. חזיר בזמנו היה גם הוא חיה מכובדת ולכן אכילתו נחשבת גם היא למעשה נבזי. מאוחר יותר היחס הזה הועתק גם אל החזירים עצמם. היהדות בניגוד לעכו”ם אינה את אוסרת אכילת “החיות הקדושות” אלא מציבה קריטריונים של הטלפיים ומעלה גרה אשר מתייחסים לרמה “האינטלקטואלית” של החיה. החיות המותרות באכילה משמשות משלים למידת הטיפשות של בני אדם: הפרה, הכבש, העז והאיל. בדומה לזה אסורים באכילה הדגים וחיות ים נעדרי הקשקשים, היותר מפותחים מבני מינם. היהודים שהתגוררו על היבשה לא הכירו את הדולפינים ולא ידעו דבר על קרבת החזיר למבנה האנטומי של בני האדם. היהדות אוסרת אכילת החרקים הנחילים וראו עד כמה חכמים דבורות ונמלים. יש קדושה לחיים ואסור להרוג בעל חי אך אנשים בכל זאת צריכים לאכול. לכן היהדות הקלה בהריגת מספר מוגבל של מיני חיות פחות חכמות: חיות ביתיות, הנולדות הודות למאמצי בני אדם, וגם הריגתן מותנית בשחיטה המונעת סבל. היהדות אינה אוסרת את הצ’יזבורגר. הרמב”ם קבע שהאיסור לבשל גדי בחלב אמו נמצא בפרשה העוסקת במנהגי עבודה זרה ולא באיסורי מזון. לעכו”ם היה מנהג כזה ולכן אסרה אותו התורה. זה לא אוסר את המזון ואין צורך להחיל אותו על כל התפריט הבשרי-חלבי.