אנשי מקצוע דתיים שחקו תפקיד מכריע באיחוד ובהישרדות העם היהודי. תלמידי ישיבה נוטלים חלק מהותי בשימור היהדות. הצב הנוכחי הוא שונה.
על אף שכל הזכרים היהודים למדו את התנ”ך לאורך ההיסטוריה, אחדים מהם התייחסו לדת כאל מקצוע במשרה מלאה. היהדות, שהנה דת של מעשים ארציים, הדגישה את הצורך בעבודה יצרנית. ללא קשר להשערותיו של רבי יוסף קארו, הלל הזקן עבד בעבודה מפרכת, וכך גם הרמב”ם. עבודתם לא מנעה מהם מלהפוך למלומדים היהודים הבולטים ביותר בכל הזמני. רבי עקיבא הצטרף לצבאו של בר-כוכבא. בזמנים מוקדמים יותר, יהושע בן-נון – נביא – הוביל את הצבא היהודי. אין ספק שיהושע השקיע זמן רב באימונים צבאיים. אפילו לפני מאה שנה, רבנים שהחזיקו בתפקידם כמקצוע היו מעטים. הקהילה היהודית שלמה ברצון שכר למספר המנהיגים הרבניים, והיא סיפקה נדבה זעומה לאחרים, אך בסופו של דבר, מספר הרבנים שהחזיקו בתפקידם כמקצוע היה זניח. הם תמיד היו בקשר עם היהודי הקטן, וחלקו עם תלמידיהם הן ידע דתי והן מוסריות. התרחיש שבו קיימות קהילות של תלמידי ישיבה ורבנים, המופרדות מהחברה היהודית ומעבודה, המתלבשות במלבושים בני 300 שנה – שהיו נחמדים ומודרניים בזמן בו הופיעו בשוק – הוא תרחיש מחריד.
אז כמו עכשיו – הישיבות מומנו באופן פרטי. מדינת ישראל נותנת מעט מאוד כסף לישיבות. אז מה היא הבעיה שלנו עם היהדות המקצועית? הבעיה היא השמצת היהדות. הם מפרשים את היהדות באופן שגוי. עניינה של דתנו היא חיים פרודוקטיביים, לא בידוד נזירי וכלכלת שוק שחור. האמורא רבי זירא עמד בקשר עם שודדים, שבסופו של דבר חזרו בתשובה. הרבנים קיימים לטובת הקהילה היהודית. בין אם הקהילה היא טובה או רעה, שומרת דת או לא – הרבים חייבים לחיות בקרבה ולקיים מצב של תקשורת אקטיבית עם היהודי הפשוט – תוך ניסיון לשנות אותנו לטובה. במקום זה, הרבנים החרדים של היום רואים את היהודים הפשוטים כעדר של משלמי מיסים ומשרתי צבא שאינם ראויים ליהדות.
רבנים המבודדים עצמם מהחברה היהודית בעולם ובזמן של משבר רוחני אינם ראויים לתוארם.