ליוון יש אזרחים יהודים ומוסלמים, אך עדיין, זוהי מדינה נוצרית במהותה, ובה נחוגים החגים הנוצריים, הצלב הוא הסמל הלאומית, וההעדפה המוסדית ניתנת לנצרות. אמריקה מצהירה בגאון: “באל נשים מבטחנו”, והיא אינה פוחדת מלפגוע בפוליתיאיסטים. צרפת סירבה להעניק מעמד רשמי לשפת המיעוט הבריטוני הגדול, החיי בשטח מצומצם במדינה.
יש להבחין בין העדפה לאבחנה. קידום דתי ברמה הלאומית הוא עניין הנוגע להעדפה. ישנן הרבה העדפות בסביבה. מכרזי הממשלה מעדיפים את המחיר הנמוך ביותר ולא את האיכות הגבוהה ביותר – קריטריון זה מועיל באופן שרירותי ליצרנים מסוימים על חשבון אחרים. הקתדראלות אירופאיות בבעלות המדינה מארחות את הטקסים הנוצריים – אך לעולם לא טקסים יהודיים. ממשלות בונות כבישים באמצעות אותם תקציבים שהיו יכולים להועיל לעניים ולחולים. ישויות ציבוריות, כמו כל ישות, צריכות לבצע בחירות, ובחירה משמעותה העדפה שרירותית של דבר אחד על דבר אחר. יהדות בישראל, נצרות ביוון, הן הדתות המועדפות.
אפליה אינה רק חיסרון של העדפה, משמעותה היא גם נזק שנגרם לקבוצה קטנה ומוגדרת. חרם על האסלאם בישראל יהווה אפליה (אך לא אפלה בלתי סבירה, אם יישמרו חוקי התורה). באופן דומה, חרם על הסמלים והשירים הפלסטינים יהווה אפליה כנגד הערבים, אך העדרם של הסמלים הפלסטינים בדגל הישראלי, אי האזכור של הישראלים בהמנון הלאומי – כל אלה הם השלכות של העדפה ביהודים.
הערבים לא אוהבים את זה, הם חופשיים לעזוב וליהנות מכל פרט בסמליות המוסלמית, בכלל זאת החרם על יהודים הקיים בערב הסעודית ובירדן.