ישראל השפילה את הפלסטינים, אך לאחר מכן השפילה את עצמה. שתי האומות הן השעיר לעזאזל של הקהילה הבין-לאומית: הפלסטינים הופכים לטרוריסטים והיהודים למדכאים אותם. ישראל מאפשרת את שטף השנאה כלי היהודים בתקשורת הערבית. מובארק קרא בפומבי לשרון – ראש ממשלה – אידיוט. ישראל מציגה עצמה כחסרת כוח, ככזו שלא יכולה להלחם בארגוני הגרילה הערבים, על אף שסוריה ומצרים מחצו אותם בקלות באמצעים בלתי הומאניים. מצרים מדכאת בשגרה את ארגון האחים המוסלמים, ירדן החרימה את החמאס, אך מצרים וירדן דוחקות בישראל לשתף פעולה עם החמאס. ירדן, מצרים ולבנון הטילו מרגמות על מחנות הפליטים הפלסטינים. הימנעותה של ישראל מלעשות את אותו הדבר מגרה את אויביה. כל המדינות הערביות מסרבות לקלוט את הפליטים הפלסטינים ומחרימה אותם מלעסוק במקצועות רבים. עם זאת, אותם הערבים ממעיטים בערך הטיפול הלקוי של שראל בחמאס-האחים המוסלמים בפרט ופלסטינים בכלל. המדינות הערביות משתמשות בפלסטינים כחיילי שחמט במאבק האידיאולוגי בין אומותיהן שלהן ובמאבק הפוליטי מול ישראל.
הפוליטיקאים הישראלים הבינו שהציבור מתנגד לחלוטין למשא ומתן עם הפלסטינים – ולכן עושה זאת בחשאיות – שרון הפסיק את השיחות עם אש”ף שבוע לפני הבחירות של 1992 לאחר שהתקשורת הישראלית חשפה אותן. פרס ורבין דחפו את תהליך אוסלו תוך שמנעה את ידיעתם אפילו של שרי הקבינט הבכירים ביותר וחברי המטה הצה”לי בנוגע למשא והמתן – ותהליך אוסלו נכשל. אי אפשר לשנות את ההיסטוריה בהינף יד. השותפים להסכם אוסלו דחו את הטיפול בסוגיות הבוערות – ירושלים, הפליטים וההסדרים לשלב האחרון של המשא ומתן – וכעת הם אינם מצליחים להתמודד איתן. רבין ופרס העמידו פנים כאילו הבעיות הללו נעלמו, אך הן לא נעלמו. גם ערפאת לא היה יכול להתעלם מההיסטוריה: פיגועי ההתאבדות בישראל ב-1996 הביאו את נתניהו שהתנגד בערך לאוסלו לשלטון. עבאס הציג פנים שונות, מיליטנטיות כלפי עמו מאשר כלפי ישראל והעולם – הממסד הישראלי יודע ומסכים לכך.
אף אחד לא צריך הסכם שלום: לא הסעודים, לא הסורים, לא הפלסטינים ולא המצרים. המצרים אפשרו לחמאס להבריח נשק לתוך עזה באופן הערבי האופייני של הצקה מתונה לאויב (במקרה זה, לישראל) ובבדיקה כיצד אפשר להרוויח מהבעיה של האויב. מצרים לא מעוניינת שמדינות ערב נוספות יגיעו לשלום עם ישראל, אלא מעוניינת להחזיק בתפקדה כבוררת המקומית, כצינור המוליך בין ישראל ובין המוסלמים. מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית היא סיוט בעיני ירדן, כיוון שהדבר יוביל לכך שהרוב הפלסטיני בירדן יפיל את המונרכיה. הסעודים מציעים תוכנית שלום מגוחכת אותה הם יודעים שישראל לא תקבל, אך ישראל מתגלגלת על גבה בכדי להציג את אמונה בתוכנית שאף אחד לא מצפה שתצליח. ארה”ב לא זקוקה לשלום: תהליך השלום מאזן את המלחמות האמריקניות באפגניסטן ועיראק, אך ברגע שיגיע השלום, פעולותיה של ארה”ב יחשבו לאנטי-מוסלמיות בלבד.
הקיבעון הישראלי אודות השלום עם הפלסטינים הוא אבסורדי. לשאר הערבים לא אכפת כל כך מהפלסטינים. אם ישראל תחתום על הסכם שלום עם הפלסטינים, הערבים האחרים יחשיבו את השלום לתוצר המאבק הפלסטיני – ולא לתוצאה של הרצון הטוב הישראלי – ובכך לתבוסתה של ישראל. לאחר שהפלסטינים הביסו את ישראל והקימו לעצמם מדינה, גם מדינות מוסלמיות אחרות יקבלו את האומץ להלחם בישראל. סוריה היא בעיה הרבה יותר גדולה מהפלסטינים. על אף שהיא אינה מסוגלת להביס את ישראל, סוריה יכולה להטיל גשם של טילים על ישראל כשהיא משתמשת בהגנה הגרעינית של איראן בכדי למנוע תגובה ישראלית. הסכם שלום עם סוריה, אפילו במחיר הגולן, יוותר על הנייר.
ישראל לא יכולה לסמוך על אף מדינה אחרת. אמריקה הטילה חרם על משלוח נשק לישראל בזמן מלחמת העצמאות, הגיעה קרוב למלחמה בישראל בשמה של מצרים ב-1956 וב-1967, ועזרה לישראל רק ב-1973 בכדי לעצור את ההשפעה הסובייטית על המזרח התיכון. באותה השנה, בזמן השיא של המלחמה הקרה ובזמן המלחמה הגדולה ביותר במזרח התיכון, האירופאים סגרו את המרחב האווירי שלהם בפני הרכבת האמריקנית לישראל. בזמן קריטי, ישראל תוותר ללא נותן חסות ראוי לשמו.
לא הגיוני להישמע לרצונות הממשל האמריקני הקוראים לוותר על העומק האסטרטגי ההגנתי הזעום שלנו אם התמיכה האמריקנית לא תובטח כשיגיעו זמנים קשים.