החקלאים הפלסטינים שהצביעו בעד החמאס והמספקים את הגב הלוגיסטי לחוליות משגרי הרקטות של הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני מצפים לרווחים מהיהודים בשנה הבאה: השמיטה, שנת השבתון בה אסור על פי הכתוב לזרוע. רוב הקהילה האורתודוקסית תמנע מלקנות מזון שגודל בישראל – והם יקנו אותו מהפלסטינים. כמו שקורה כל כך הרבה, חשיבות קיום הדת הרשמי עולה על מהות ההוראה התורנית: אין ספק שאין להרשות מצב בו אנו תומכים כלכלית באויב.
האיסור המקורי המופיע בספר שמות (פרק כ”ג פס’ י’) מדבר על “ארצך”. הפירוש הרבני של המילה “ארצך” הוא “ארץ בבעלות יהודים” – והוא עומד בסתירה למונח “ארץ מצרים” בפסוק הקודם. הכוונה ב”ארצך” היא לארץ ישראל ולא חלקת קרקע פרטית. הבנה זו מאושרת על ידי מצוות השמיטה המופיעה בספר במדבר, פרק כ”ג פס’ ב’: “דבר אל בני ישראל, ואמרת להם, כי תבואו אל הארץ, אשר אני נתן לכם – ושבתה הארץ שבת לה’”. בהמשך, בפרק כ”ה פס’ ז’ מפריך את גישת הבעלות בכך שהוא מאפשר אפילו לבהמה לאכול את הגידולים. הכתוב “החיה אשר בארצך” וודאי אינו מתכוון ל”שטח הנמצא בבעלותך” אלא ל”ארץ ישראל”.
הרבנים המציאו הרבה דרכים גאוניות – או מבישות – לעקוף את שנת השמיטה. אפשר לעקוף כל חוק. התלמוד (מסכת סוטה, כ”ב) מגדר את אלו העוקפים את ההלכה כסוג הגרוע ביותר של פרושים, תוך השמעות לו באופן נומינאלי בלבד. רק ההתעלמות הגורפת מאלוהים מאפשרת לצבועים הרבניים לעקוף מצווה ברורה. האם המצווה הזו לא סבירה? אם זה המצב, הפסיקו לקרוא לעצמכם רבנים ולכו לקבל תואר במנהל עסקים. לאקדמאים, ולא משנה עד כמה הם שמאלנים, נהנים משנת שבתון ואין כל סיבה למנוע הנאה זו מהחקלאים – המצווה, כמו כל שאר המצוות, היא הגיונית לחלוטין.
המעקף הרבני השכיח לשמיטה הוא המכירה ההיתולית, דמוית הפרוזבול של האדמות החקלאיות לגויים, עם אופציה לקנייה חזרה מחודשת. נדמה כי הגוי לא מחויב בשום מחויבות דתית בנוגע לשמיטה, והאדמה אינה יהודית עוד, לכן אפשר להמשיך ולקיים את החקלאות באין מפריע. הגישה הצבועה של יהודים השומרים מצוות באמצעות ייפוי כוח לגויים מזכירה את הטריק המתועב באותה מידה של שכירת גוי של שבת שיכבה את האורות. ממכר זמני של הארץ הוא בטל, הן על פי התפיסה הרבנית והן על פי החוק האזרחי מתוקף טבעו הבדיוני: הן הקונה והן המוכר אינם מעוניינים ליצור השלכות חוקיות מעשיות לחתימה על השטר. המוכרים היהודים לא מאבדים את רווחיהם, והקונה הגוי לא מקבל כל רווח קבלני. ההעברה הזמנית של חלקות האדמה היא גם חסרת משמעות דתית כיוון שקיים איסור לחרוש ולעבד את אדמת ארץ ישראל, בלי קשר למי שלו היא שייכת.
רשויות רבניות אחרות הפכו את השמיטה לבלתי ניתנת לאכיפה בכך שקישרה אותה לשנת היובל. בניגוד לפשט הכתוב, המסורות הרבניות טוענות ששנות היובל לא מגיעות מתוקף עצמן, אלא שהסנהדרין מכריז עליהן. הרבנים מהזרם המרכזי לא מעיזים להקים מחדש את הסנהדרין – מה שיוביל אותם למסלול התנגשות עם הממשלה החילונית – ולכן לא שומרים לא על שנת היובל ולא על שנת השמיטה.
ועדיין ישנם כאלו המדמיינים שיהודים יכולים לקנות תוצרת חקלאית מעזה – שלא הייתה חלק מישראל בזמנים המקראיים ואינה חלק ממנה היום. קנייה מהאויב ההורג יהודים אינה עומדת בקו אחד עם האתיקה המקראית.
התורה היא מעשית לחלוטין והיא אינה דורשת את התיקון הרבני. בכלכלת ההזנה העתיקה, כיצד הייתה יכולה אוכלוסיה שלמה להימנע מזריעה במשך שנה, או אולי אפילו למשך שנתיים כאשר שמיד לאחר שנת השמיטה הגיעה שנת היובל?
בשמות פרק כ”ג פס’ י’ מופיע הציווי לאסוף את היבול במשך שש שנים. הפועל “אסף” אינו מורה רק על קציר, לא גם איסוף והכנסה לאחסון, כמו שמצורעים שנרפאו ממחלתם מוחזרים אל הקהילה (אסף, דברים כ”ב, ב’). הדבר יוצר מאגרים שבהם ניתן להשתמש בזמן שנת השמיטה. הכתוב בספר במדבר (כ”ה, א’) מבטיח שבשנה השישית יופק יבול שיספיק לשלוש שנים. הדוגמא של יוסף שסידר מאגרים דומים עבור פרעה בכדי לכלכל את מצרים במשך שנות הרעב, מורה על כך שאחסון מזון בכמות גדולה היה דבר שכיח. כך, שנת השמיטה נוגעת רק לגידול מזון שניתן לאחסנו רק אם קיימים אותם מאגרים לשלוש שנים. מותר לגדל פרות וירקות שלא ניתן לאחסנם, ליבת הדיאטה הישראלית המודרנית. יתר על כן, מותר לטפל בפירות כיוון שאין צורך לזרוע אותם בשנה השביעית.
שימור אדמת בור למשך שנה אחת בלבד מתוך שבע לא מאפשרת רוטציית יבול יעילה – החקלאים העתיקים ללא ספק הבינו את העובדה זו. ההבנה המסורתית של המצווה אוסרת על כל עבודה בקרקע, על אף שאת אדמת הבור יש לעבד ויש לטפל בעשבים שוטים – אדמה שלא עיבדו אותה במשך שנה, במיוחד האדמה הירודה ביהודה תדרדר למעשה ולא תשפר את רמת ההפקה שלה.
ברחבי העולם, חקלאים מבצעים רוטציה ביבולים על ידי כך שהם מחזיקים חלק ולא את כל חלקותיהם כאדמת בור, ומסיבה טובה: שמירה על הארץ כולה במצב של אדמת בור היא מסוכנת מדי, במיוחד במצב של כלכלת הזנה. רק יבול טוב במיוחד מפיק מאגרים למשך שנה של מנוחה חקלאית – הימנעות מחקלאות למשך שנה בדרך כלל תוביל לרעב. מה אם בשנה הבאה (הראשונה במחזור החדש) תביא יבול ירוד? עדיין יותר בלתי סביר שלאבותינו הקדומים היו מספיק מאגרים בכדי לשרוד בנוחות שנת שמיטה ושנת יובל המגיעה אחריה. במקום שמחה, שנת היובל תוביל לרעב.
בואו ונחזור לטקסט. במדבר כ”ג פסוק י”א מורה לטפל בכרם ובמטע הזיתים באופן דומה לטיפול בשדה. סוגיית הזריעה אינה נוגעת לאשכול הענבים או לזית. הימנעות מקציר הזיתים אינה הגיונית, והימנעות מבציר הענבים פוגעת בכרם. אי אפשר לדמיין שהתורה קובעת איסורים בלתי הגיוניים. ואכן, אותו הפסוק מגדיר שתוצרת השדה תעמוד לרשות העניים, ולאחר שאלה באו על סיפוקם – לחיות. קיימת תוצרת – אפילו יותר ממה שהעניים יכולים לאכול. הפסוק, מילולית מצווה שבשנה השביעית יש לשמוט אותה ולנטוש אותה. אין הדבר מחייב דווקא הימנעות מזריעה. המילה “אותה” בדרך כלל מובנת כמתייחסת לקרקע. דקדוקית עם זאת, המלה מתייחסת לקודמן הקרוב ביותר, דהיינו “גידול [התוצרת]”. לא את הקרקע יש לנטוש, אלא את הגידול.
העניים נהנים מהזכות לאסוף את הגידולים. בשמות כ”ג, י”א, זכות זו מורחבת. במשך שש שנים החקלאים זורעים ואוספים את העודף לאחסון (שמות כ”ג, י’). בשנה השביעית, הם אוכלים אך לא אוספים את העודף – שנותר לעניים שבסך הכול אוספים אותו לשנים אחרות. מאשש זאת הכתוב בבמדבר, כ”ה, ו’: בשנה השביעית התוצרת היא “לאכלה לך”, והוא מחזק זאת (כ”ה, ז’) בכך ש”תהיה כל תבואתה לאכול” – ולא לאחסון.
(האיסור שלא לזרוע ולא לגזום המופיע בבמדבר כ”ה, ד’ שונה או הוסף מאוחר יותר. הוא סותר את פסוק ו’ בפרק כ”ה הנוגע לתוצרת השנה השביעית – שאין ספק שנזרע. התוספת של פרק כ”ה פסוק ד’ מכריחה את הגרסא הבלתי אפשרית מבחינה אטימולוגית של ספיח קצירך (כ”ה, ה’) כ”מה שגודל בכוח עצמו”.
באופן דומה לשמות כ”ג, האיסור המופיע בספר במדבר כ”ה, ה’ לא נוגע לקציר ממש, אלא רק קציר של מה שטרם הבשיל ושל אשכולות שלא הפיקו הרבה (ספיח קצירך). הדבר מתייחס, שוב, לזכות האיסוף. במשך שש השנים, העניים מקבלים את השיירים אך בשנה השביעית הם נהנים מתוספת: כל התוצרת בתפוקה הנמוכה וכל התבואה שנותרת לאחר שהחקלאים ממלאים את צורכיהם האישיים. שנת השמיטה קשורה לתועלת לעניים, לא לרוטציה ביבול. הכתוב בשמות כ”ג פסוקים א’-ט’ מספק את ההקשר בנוגע לצדק חברתי.
במונחים כלכליים מודרניים, החקלאים בשנת השמיטה זכאים למלא את צורכיהם אך לא לקבל רווחים. הכתוב בספר במדבר כ”ה, ו’, מתיר את תוצרת השמיטה לעבדים. החקלאים המודרניים, בהתאם לכך, זכאים לכסות את עלויות הייצור שלהם. פרק כ”ה פסוק ו’, התוצרת מותרת גם לשפחות. בהתאם לכך, החקלאים יכולים להשתמש בכספי המכירות בכדי לספק את צורכיהם – או את רצונותיהם – מעבר לאוכל. אך אחסון התוצרת משנת השמיטה או צבירת כספי המכירות אינה מקובלת – יש להפיץ את הרווחים למטרות צדקה.
החקלאים בישראל יכולים לעבד את אדמתם בזמן שנות השמיטה תוך הגבלה אחת: כל עודף התוצרת או הרווחים ממכירת התוצרת יכולים ללכת לצדקה.
עוד בנושא השמיטה, שמו לב להבנה הבלתי נכונה של מחיקת החוב. המחזור בן שבע השנים של מחיקת החוב המופיע בדברים ט”ו, א’ אינו קשור למחזור בן שבע השנים של הארץ. רעיון מחיקת החוב הוא פשוט: חובות בזמן העתיק היו קטנים, לא מסוג המשכנתאות המודרניות, ובדרך כלל היה ניתן לשלמם תוך שנה לכל היותר. במצב הכי גרוע, מדובר בחובות שלא נאספו במשך שש שנים. מחיקת החוב היא שוות ערך לביטול חוב רע במקום הטרדה חסרת טעם של הלווים. פסוק מקביל במדבר ט”ו, פסוק י”ב מאשש את העובדה שתקופת שש השנים הא גמישה, ומבוססת על העסקה. היהודים הם בעליהם של עבדים רק למשך שש שנים, אך חייבים לשחרר אותם לאחר מכן. תקופת שש השנים הרלוונטית מתחילה כאשר העבד נרכש. באופן דומה, איסוף החוב מתבצע לאחר שש שנים מאז שנוצר.
זיהוי מוטעה של מחיקות החוב עם שנת השמיטה גרם למצב בו, כמובן, אף אחד לא מוכן להלוות כשהשנה השביעית מתקרבת. פסקה נפרדת בספר דברים ט”ו, פסוקים ז’-י”א הוספה בכדי לבייש את היהודים עד כדי כך שיסכימו להלוות ללא תקווה להחזר – העיקרון הזה חוזר ונשנה בנצרות. הלל פיתח את הפרוזבול בכדי לעקוף את מחיקת החוב על ידי העברה נומינלית של חובות אל תוך הרשות הציבורית שלא מכוסה על ידי הצו התורני.
נותן החוק הוא חכם, ואין כל צורך לתקנו, אם רק נקרא את התורה תוך שימת לב.