הישראלים נשמעים לאידיאולוגיה הסוציאליסטית הקלאסית: רפורמות רציונאליות של חברות וקהילות. חרף הטינה הניכרת בין הערבים והיהודים הציוניים, הממסד הפוליטי הישראלי מדמיין לעצמו שצעדים פשוטים כגון תעמולה או חתימה על הסכם שלום יהפכו את הזאבים לכבשים. ישראל היא אתיאיסטית מוצהרת – החל משטיפת מוח בבתי הספר ועד לתהלוכות הגאים המשפילות בירושלים. ישראל מחליפה את היהדות באידיאולוגיה המלאכותית הנקראת ציונות. הטוענים לאידיאולוגיה הראשית הופכים ללעג ולקלס, נקראים קיצונים ימניים או דתיים, מוטל עליהם רפש ומפחיתים בערכם.
החברה הישראלית המוקדמת הייתה במובנים רבים, הרבה יותר סוציאליסטית מאשר בריה”מ. האיחוד הישראלי של איגודי העובדים, ההסתדרות, שלט לחלוטין בכלכלה – שביתות ודרישות שכר סחטניות היו שכיחות אז. הם ממשיכות היום בתעשיות המונופוניות ואלו בבעלות המדינה.
ישראל הייתה למעשה מדינה של מפלגה אחת, והיא נשלטה על ידי מפלגת העבודה – מפא”י. על אף שמספר מפלגות מהוות את הממשלה של היום, הן קשרו ביניהן קשר עד לרמה שכעת אין כל הבחנה ביניהן. מפלגת העבודה השמאלנית ומפלגת המרכז קדימה הגיעו לקונצנזוס בנוגע לסוגיות כלכליות, מפלגת העבודה ומפלגת המפד”ל-איחוד לאומי הקיצונית מנהיגות מדיניות דתית המשותפת לשתיהן, קדימה התבוסתנית וישראל ביתנו, הימנית הדמגוגית מסכימות בסוגיות הגבולות וההתנחלויות.
הבירוקרטיה הישראלית היא חזקה ביותר. הרגולציה הכלכלית עולה בהרבה על זו הסובייטית ואפילו על הרמות הרוסיות הנוכחיות. חקירות פליליות המונעות ממניעים פוליטיים גורמות לשרים לבחור שלא לנקוט בגישות מועילות, והם הולכים על בטוח בהתאם להנחיות הבירוקרטיות. המערכת ממשיכה לייצר בקצב מהיר הוראות שיכסו כל תרחיש אפשרי ובכך מסירות אחריות אישית מהפקידים הבכירים. רוטציה תדירה של השרים מחזקת את תפקיד הנהלים הבירוקרטים בכדי ליצור מראית עין של המשכיות.
מנויים פוליטיים חלחלו לכל גופי השלטון, מנגנוני הביטחון והמשפט. אין אדם, בכל דרגי השלטון, שלו עניין אפילו קל שבקלים בשינוי המערכת הסוציאליסטית הטוטליטרית. תנאי מתן רישיון וצנזור קשוחים של התקשורת הציבוריים מאפשרת מניפולציה של דעת הציבור למצב של הסכמה. גישה לתקשורת נמנעת ממנהיגי האופוזיציה בכדי לברוח מהתקפות משרדי יחסי הציבור וביטול המימון שלהם: הממסד דוחק בנותני החסות לנטוש את תמיכתם באופוזיציה. מימון מצומצם מגיע ממספר יהודים מחו”ל שאינם מקבלים את הסלוגנים השמאלניים ולא תלויים בממשלת ישראל בכל הנוגע לרווחיהם.
לאחר נפילת בריה”מ, ישראל בתורה החליפה את הסוציאליזם שלה בגרסא מתונה של פשיזם. תכונות סגנון החיים הפוליטי הישראלי כולל אידיאולוגיה רציונאליסטית, חוסר קבלה של אופוזיציה, שליטה בתקשורת ובחינוך, גיוס החברה וסגידה לכוח, מנגנון ביטחון חזק ביותר הרואה בכוונת שלו את האופוזיציה, קונצנזוס בקרב המפלגות הפוליטיות העיקריות, ריכוז ההון הפרטי על רקע עוני הפושה בעם, התכנסות והתלכדות של הממשל עם עסקים גדולים באמצעות מכרזים, הפרטה במחירים נמוכים מהנדרש, תרומות פוליטיות וסוג ספציפי של שחיתות בו פקידי הממשלה מקבלים שוחד ולאחר מכן המשחדים שולטים במקבלי השוחד. הסוציאליזם הישראלי לא נשבר, כמו בצ’כוסלובקיה, אלא התפתח לסוג נוקשה של טוטליטריות. המערכת הפוליטית הישראלית אוכפת את עצמה: מערכת המשפט תומכת בשמאל, אילי הון שולטים בממשלה, מפלגות פוליטיות מתנגדות לאנשים חדשים שנכנסים אליהן, עובדי התקשורת השמאלנית מגנים את היהדות, והמפלגות הדתיות לא משליכות את יהבן בציונות ובכך מחפשות את סבסוד הממשלה. ממשלת ישראל מתנהגת באכזריות כלפי מפגינים יהודים בדיוק כמו כלפי אלו הערבים. נאמנותה היא למדינה. והמדינה היא לא גוף של יהודים, וגם לא של ערבים, אלא גוף עצמי שלו סוגדים המצביעים, הבירוקרטים ואוכפי החוק. המדינה היא האליל.
מערכת חזקה שכזו אינה ניתנת לרפורמה, ניתן רק להורסה.