המדינה היהודית הולכת ומתדרדרת. היהודים הדהימו את העולם בגבורתם ב-1948, ביכולתם ועוז רוחם ב-1967 ובעוצמתם ב-1973. באותו הזמן, ישראל הגיעה לשיאה – קנאית, היא שלטה ביהודה, שומרון וסיני לצדה היה יתרון צבאי אדיר ביחס לצבאות האויב הערביים. אך תקופה זו חלפה מהעולם.
סיני, אמצעי ההגנה הטוב ביותר נגד מצרים, אבד עבור חתיכת נייר עליו מודפס הסכם שלום ארעי. ערבים וסלאבים הציפו את ישראל, ויחד הם מונים את רובה (בקרב הצעירים) – שכעת מבקש לנטוש את יהודה ושומרון. הערבים רוכשים יותר נשקים אמריקנים מאשר ישראל, וישנה כבר מדינה אסלאמית שנייה המתכוננת לפתח נשק גרעיני.
הרוח הערבית שבה לעוצמתה הראשונית. הם גילו שהם יכולים להביס את היהודים באמצעות משא ומתן במקום באמצעות מלחמה. ישראל מבקשת בחלישות להחליף שטחים ישראליים בהם חיים ערבים עבור שטחים פלסטינים בהם נמצאים יישובים יהודיים. הפלסטינים מסרבים לכך. הם מעדיפים לפנות את המתנחלים היהודים ולהשאיר את הערבים בישראל בכדי שאלה יתרבו ויובילו להצבעה שתשמיד את ישראל.
מדינות ערב מתעלמות מאוברטורות השלום של ישראל, אך הן יכולות להעניק לישראל חזיונות שווא של שלום. הם יודעים שהדבר זמני. הערבים מתרבים שטח ישראל, השמאלנים היהודים דוחפים לכינון מדינה העיוורת להבדלים אתניים, הקהילה הבין-לאומית חוזרת לנטיות האנטישמיות המסורתיות שלה ומדינות ערב הולכות ועולות בכוחן. צאלח-א-דין יהיה מיותר במצב זה.
מדינות שייכות לקבוצות הנחושות ביותר ולא לרוב. יהודים הם לא נחושים והם גם אינם הרוב בישראל.