האמריקנים נושאים ונותנים עם איראן אודות גורלה של עיראק. איראן זקוקה להשפעה על השיעים העיראקים – השאלה אם תעשה זאת על ידי תמיכה בארגוני גרילה או במסגרת תהליך פוליטי היא אינה רלוונטית. החזון הטקטי האיראני וזה האמריקני עבור עיראק חופפים: מדינה שלווה יחסית הנשלטת על ידי הרוב. עבור אמריקה משמעות הדבר הוא דמוקרטיה ועבור עיראק – שליטת השיעה במדינה. איראן היא תומכת מקדמא דנה של המורדים הכורדים בעיראק, ולא סביר ששלטון השיעה המושפע כל כך מאיראן ידכא את הכורדים. המיעוט הסוני העיראקי לא מהווה כל בעיה עבור אמריקה ואיראן, ומדאיג אך בממעט את ערב הסעודית ואת מצרים. תוך שהם מספקים את תאגידי הנפט המערביים, הכורדים ימשיכו לשלוט בחלק נרחב של מגזר ייצור הנפט העיראקי, אם עיראק תיפול לתוך תחום ההשפעה של איראן.
הרפובליקנים בארה”ב מתעקשים על כך שיש להישאר בעיראק, בעיקר בכדי לשמור על הסיכוי לניצחון בבחירות הבאות. נסיגה במצב בו הביטחון בעיראק אינו מושלם יחשב ככישלון פוליטי. תסביך הצבא-תעשייה תומך בכיבוש עיראק כתחליף אד-הוק לשוק הנשק של המלחמה הקרה. שחיתות היא סיבה נוספת: מילוני דולרים ברווחי חוזים משלמים את החשבון על פעולות השדולות. השחיתות משתוללת בפנטגון – ולא רק בקשר לעיראק. הפנטגון מאשר מכירות מסחריות לאיראן מתוקף הסנקציות, ופקידי הפנטגון מנתבים את כל הפקודות שלהם דרך קבלנים ידידותיים. כשספק עצמאי זוכה במכרז, הפנטגון מכריח אותו לשתף פעולה עם קבלן המועדף על הפנטגון תחת איום חסימת העסקה. במספר מקרים, הפנטגון אסר על משלוחים חוקיים לאיראן מצד ספקים שלא שיתפו פעולה.
שלוחתה של האימפריה השיעית לא צריכה להפחיד את ישראל. על אף שתורתם של השיעים היא יותר צבאית וממורכזת מאשר זו של הסונים, האיראנים הם יותר מתורבתים ומתקדמים אינטלקטואלית מהערבים. לאיראנים נמאס מהאייתולות והם הופכים במהירות לחילונים, בעוד שמצרים נסחפת בגל של פונדמנטליזם דתי. שלא כמו המצרים, האיראנים הם ידידותיים כלפי היהודים: הקהילה היהודית הגדולה והמרוצה היחידה בעולם המוסלמי נמצאת באיראן. חזבאללה, בן החסות של איראן, אינו שואף להשמיד את ישראל, והחמאס דבק במטרה שכזו רק באופן נומינאלי. האימפריה השיעית תכניס את הערבים למרוץ חימוש שיוביל אותם לפשיטת רגל, ובכך תציב את כוונות הנשק של הערבים על טהרן ולא על תל-אביב. הווהאבים וקיצונים סונים אחרים ילחמו בשיעים ולא ביהודים – מלחמה באחיך הקנאים פשוטה יותר מאשר מלחמה בישראלים, וקנאים בדרך כלל שונאים האחד את השני יותר מאשר שהם שונאים אויבים חיצוניים.
פיגועי ההתאבדות בעיראק לא יפסיקו אלא אם כן אמריקה ואיראן יישבו את העניין ביניהן. יידרשו מהממשלה העיראקית שנים בכדי ליצור מחדש את השילוב של סדאם של בגידה הפושה בכל רמות השלטון ואכזריות כוללת. אמריקה קיבלה את הימצאותם של נאצים לשעבר ואפילו קציני אס-אס לשעבר (דוגמת שלייר) כפקידים בכירים בשם היעילות, אך טיהרו את הבירוקרטיה העיראקית מחברי הבעת’ הנחמדים הרבה יותר. הממשלה העיראקית תעדיף פיגועי התאבדות עיתיים על אובדן התמיכה האמריקנית וסובסידיות על פשיטות מתוקשרות על אזרחים תומכי גרילה. הממסד העיראקי מסכים לרמה נסבלת של פיגועי התאבדות כאמצעי לשכנע את ארה”ב שתעביר יותר תקציבים ונשקים.
בניגוד לטענותיו של בוש, דמוקרטיה לא יכולה לתפקד תחת אש. רומא העתיקה מינתה דיקטאטורים בעיתות חירום, ומדינת המשטרה ישראל היא דמוקרטיה רק בהגדרתה. הפצצות בשווקי עיראק מפריעות לכלכלתה, כך גם החטיפות העיתיות. האוכלוסייה העיראקית עייפה מחוסר הביטחון והם יעלו עוד סדאם לשלטון. ההיסטוריה מכירה דרך בה ניתן להתנגד למלחמת גרילה ללא פגיעה נרחבת באוכלוסייה: יחידות מוות צבאיות למחצה. הרעיון הנסתר הוא להתמודד במיקרו-איום ברמת המיקרו ללא בחינה משפטית. כמו שישראל ממנה את צבא דרום לבנון בכדי שיפעל נגד אש”ף (ושאותו היא צריכה לממן בכדי שיפעל נגד החיזבאללה), עיראק יכולה לעודד ארגונים צבאיים למחצה שלא ניתן לקשרם באופן ישיר לממשלה בכדי להשמיד את המורדים. בהעדר מקום מבטחים וגיבוי חזק, ארגוני הגרילה ייעלמו, על אף שברמה הראשונית הן ינסו להגדיל את היקף ההתקפות בכדי לעלות לכותרות – פיגועי משאיות תופת גדולות יותר מאששות את המגמה הזו.
בעיות הביטחון של עיראק ניתנות לפיתרון – לא לפתרון מידי, אלא רק כתוצאה של שחיקת ארגוני הגרילה. נוכחות חיילי ארה”ב בעיראק מגבירה את הבעיה במקום לפתור אותה. מורדים רבים השמחים להלחם באמריקנים לא יתעניינו במלחמה בעיראקים: ערעור החוק והסדר הנכפה על ידי ארה”ב בעיראק מביא לתהילה הרבה יותר ממרד בלתי מורגש נגד עוד שלטון מוסלמי מושחת, הכול מחוץ לעינה של התקשורת. איראן/סוריה וערב הסעודית אינן יכולת במישור הפוליטי להפסיק לתמוך בארגוני הגרילה בעוד שכוחותיה של ארה”ב נמצאים בעיראק. יכול להיות שלא יפסיקו לתמוך בהם גם לאחר שארה”ב תיסוג. הנסיגה האמריקנית מעיראק לא תתקן את המדינה, אך הכיבוש האמריקני מדרדר את המצב.
בסביבה הנוכחית של תקשורת סוערת ושל ויכוח פוליטי המשרת את עצמו, הפינוי נראה כאפשרות מכובדת עבור עיראק. החיילים האמריקנים מתים והורגים לחינם, ללא כל סיבה. העניין הוא שמלחמות מסוג זה הן גרועות יותר בזמן בו האומות מוכנות לאסוף את נחישותן ולהתעלם ממספר ההרוגים בקרב חייליהם, חיילי האויב ואזרחים. התחלת מלחמה בעיראק שאינה הכרחית עבור העם האמריקני קבעה מראש את נפילתה של בגדד למצב של מרד פרו-איראני. אם העניינים יסתדרו, החוויה הקשה של עיראק תראה יותר מסודרת מזו שהתרחשה בסייגון.