באופן כללי, התורה אוסרת רצח אך היא מתירה להרוג אויב. להרוג אויב תוך הגנה על עצמך או אדם הקרוב לך היא דבר הגיוני: חייו של התוקף נלקחים בכדי להימנע מכך שחייו של הנתקף יקטפו. עם זאת, התורה מתירה ואף מעודדת נטילת חייהם של האויבים במלחמות התפשטות טריטוריאליות. מלחמות התפשטות טריטוריאליות מוצדקות מגינות על ערכי הליבה של היהודים – הן מגינות על מהותם הרוחנית יותר מאשר על גופם. הרחבת ארץ ישראל חשובה מספיק בכדי שאיסור הרצח יוסר. ההיסטוריה על מעניקה כל זכות על הקרקע. לעומת זאת, מדינות משיגות מערכות ערכים שעל פיהן הן פועלות ובאמצעותן הן מגבשות את הרצון להלחם.
מגוחך לדרוש את הארץ כיוון שהאומה חייתה עליה לפני כמעט אלפיים שנה. עם זאת, הקשר היהודי לארץ ישראל לעולם לא ניתק. היהודים התפללו לכיוון ירושלים וחלמו לחזור אליה. לא נטשנו את הארץ לפני אלפיים שנה, אלא לקחנו את ארץ ישראל איתנו אל הגלות ושמרנו אותה בליבנו. הערבים התיישבות בגבעות הפיזיות, אך גבעות יהודה האמיתיות היו בגטאות היהודיים. נשאנו את ירושלים עימנו כמו שאבותינו נשאו את המשכן. טיעונים אלא הם חשובים עבור היהודים אך הם חסרי משמעות עבור הערבים. ברור שלא אכפת להם מנשמותינו וממאוויינו. היהודים רוצים את הארץ הזו כיוון שתמיד חיינו בה, פיזית או רוחנית. היהודים חזקים מספיק בכדי לקחת את הארץ מהערבים, בלי קשר למה שהם חושבים בנוגע לטיעונינו המוסריים.
האם גישה המבוססת על כוח בלבד בלתי מוסרית? זה תלוי בדרך בה האדם מגדיר מוסריות. בסביבה התיאורטית בה אומות מפגינות חמלה האחת כלפי השנייה ובה הן מכבדות את האינטרסים של המדינות האחרות לפני האינטרסים שלהן – כוח כאמת המידה היחידה ביחסים בין לאומיים נחשב לבלתי מוסרי. עם זאת, אם מוסריות מוגדרת כהתנהגות המקובלת במהלך ההיסטוריה, אזי מאזן הכוח הוא הגישה המוסרית היחידה – והגישה היחידה אליה נשמעים הערבים. לכל היותר, אומות ממתנות שיקולים הנוגעים לכוחן על בסיס מערכת הערכים שהן – לא על בסיס מערכות השיקולים של יריביהן. היהודים, מנקודת המבט שלהם, מנהלים מלחמה מוסרית ביותר על ארץ בעלת משמעות דתית ואידיאולוגית עצומה. לא אכפת לנו מה חושבים אויבנו.
מה היא אלטרנטיבה לתביעה היהודית על הארץ? הערבים לעולם לא ישבו את השפלה הפלסטינית שכיום היא הליבה של ישראל המודרנית. הערבים החלו לפתח את מישור החוף רק בזמן סוף המאה ה-19, עם עלייה החדה בייצור וייצוא פירות ההדר. מישור החוף היה בבעלות מספר מועט של קהילות לא ערביות – שלא כמו אזורי הגבעות שהוחזקו על ידי הכפרים הערביים כאילו היו נחלתם הקהילתית. לערבים הפלסטינים אין כל תכונה של אומה: דיאלקט, תרבות, מוסיקה או חוק. מערכת השלטון שלהם שווה ערך לאוטונומיה כפרית השונה בתכלית ממסגרת של מדינה. הפלסטינים פועלים כיום כמו אומה, ויש לטפל בהם כמו שמטפלים באומה, אך היהודים לא צריכים להכיר בשאיפותיהם הלאומיות המזויפות.
שיקגו היא עיר בולטת אך אין ספק שאין לה זכות למעמד מדינה. ספרד דוחה אפשרות שהבסקים יקבלו מעמד של מדינה, כמו רוסיה והצ’צ’נים, הטורקים והכורדים וארה”ב עם האינדיאנים. גם אם לאומה יש היסטוריה ארוכה, אוטונומיה אדמיניסטרטיבית, שפה מובחנת ותרבות – היא לא יכולה לקבל אוטומאטית מעמד של מדינה. אך מה כן מעניק את הזכות הזו? כוח. היכולת לדרוש ולממש את זכותך. מציאות ברת קיימא. ב-1948, האמריקנים הכירו ביהודים כעם חכם, בולט ושיודע לעבוד קשה – אך הם חשבו שאנחנו איננו ברי קיימא, ולכן נותרו סקפטיים בנוגע לאפשרות שתוקם מדינה יהודית. הוכחנו שאנחנו מסוגלים להתקיים באמצעות מספר מלחמות ואמריקה שינתה את גישתה. הערבים הפלסטינים לא הצליחו לחולל אף לא מרד אחד ראוי לשמו, ולא מגיעה להם מדינה.