יהיה זה שטחי מצדנו לדמיין שמנטאליות לאומית יכולה להשתנות תוך עשורים אחדים בלבד. העם הרוסי תמך מסורתית בממשלה אימפריאליסטית. בזמנים קרובים יותר לזמננו, התמיכה העממית למלחמות של 1905, 1914, למלחמה הקרה ולמלחמה נגד הצ’צ’נים הייתה נרחבת. רוב הרוסים תומכים בפוטין הרודני ולא בדמוקרטים. הרוסים אינם לא סתם ברברים והם מבינים את ערכו של החופש – הם פשוט בוחרים להבין שסמכותיות מוגבלת מאפשרת יותר חופש מאשר דמוקרטיה חסרת חוק. הדמוקרטיה של ילצין העניקה לרוסי מהשורה את אותה ההשפעה כמו שמעניקה לו רודנותו של פוטין – זו האחרונה היא לפחות מסודרת ובטוחה יחסית.
בהעדר רצף שלטוני רשמי כמו מונרכיה או אימפריה קומוניסטית חד-מפלגתית, השירותים החשאיים החזקים של רוסיה מתגלים כמועמדים הטובים ביותר כספקי אותו הרצף. הקג”ב/שירות הביטחון הרוסי (FSB) שולט על הכול החל מהפשע מאורגן וכלה בפוליטיקאים העבריינים, ובכלל זה התקשורת. הספסרים האוליגרכים הרוסים הם משוללי כוח. למעשה, הם כלל לא אוליגרכים, אלא אילי הון המשועבדים לנשיא המחליף אותם בהינף יד.
לשירותים החשאיים ישנה תכונה משותפת: הם עובדים ברמת המיקרו, אף פעם לא אסטרטגית. מוזרות זו קשורה לסודיות שלו: תכנון אסטרטגי דורשת מאמצים הרבה מעבר ליכולותיהן של אותן קבוצות סודיות. סדרת פעולות הטרור שבוימו על ידי הקג”ב/שירות הביטחון הרוסי ושהובילו למלחמה בצ’צ’ניה מדגימות כיצד השירותים החשאיים הרוסים פועלים צעד אחד בכל פעם, בלי אפילו לשקול את ההשלכות המידיות שיש לפעולותיהן וללא תכנון למקרי כשלון, ללא קמפיינים ליחסי ציבור או התייחסות להתפתחויות פוליטיות שיגיעו לאחר מכן.
מהומה היא הסביבה הטובה ביותר לפעולות חשאיות: שירות הביטחון הרוסי מסבך את יריביו בעימותים בכדי ליצור לעצמו אפשרויות טקטיות. נוסיף לכך את הנטייה הרוסית הטיפוסית לעצבן את היריב לשם ההרגזה בלבד. פריסת הטילים הגרעינים הסובייטים בקובה היא דוגמא אחת לכך, הסיוע לקומוניסטים באמריקה הלטינית היא דוגמא נוספת, והמקרה האחרון נוגע להתנגדותו של פוטין לכך שאמריקה תציב את מערכת ההגנה מפני טילים הזעירה שלה בפולין.
מטרת מדיניות החוץ של רוסיה במזרח התיכון היא לעשות צרות. מנטאליות הקג”ב של פוטין מונעת אפשרות קיום של כל שיקול אסטרטגי – הוא פועל במטרה אחת ויחידה: להכניס את המזרח התיכון לסכסוך בכדי להטריד את אמריקה וישראל.
סדאם לא היה חברה של רוסיה, ששליטיה זכרו אותו כלקוח של אמריקה. עם זאת, רוסיה תמכה בסדאם כנגד הפלישה האמריקנית הן פוליטית והן באמצעות עסקאות נשק חשאיות.
איראן, הנשלטת על ידי האייתולות היא מדינת הפריה (מעמד של נידוי) המושלמת בהשקפת העולם הסובייטית. איראן זורעת בעיות בחצר האחורית האסייתית של רוסיה, ומשמעותה של איראן בעלת נשק גרעיני היא בריחתה של אזרבייג’אן העשירה בנפט לצד מדינות נוספות במרכז אסיה אל מחוץ לתחום השפעתה של רוסיה. האינטרסים הפיננסיים של רוסיה באיראן הם בלתי משמעותיים: יהיה אפשר להחזיר בקלות את ערך החוזים בשווי 2-5 מיליארד דולר באמצעות רצונה הטוב של ארה”ב. עם זאת, רוסיה תומכת פוליטית באיראן, מתנגדת לסנקציות משמעותיות, ובונה כור לייצור פלוטוניום בבושייר.
על אף שבעיותיהם של הרוסים עם הטרוריסטים המוסלמים הן מומצאות ברובן, כאשר הקג”ב/שירות הביטחון הרוסי הוא האחראי לרוב פעולות הטרור שהאחריות עליהם הופלה על הצ’צ’נים – מלחמה בטרוריסטים המוסלמים אינה בראש מעייניה של רוסיה, בה חיים מוסלמים רבים ואשר גובלת במדינות מוסלמיות לא יציבות. עם זאת, רוסיה היא המדינה הגדולה היחידה התומכת בחמאס.
עסקאות נשק עם סוריה אינן מכניסות הרבה כסף לרוסיה, אך הן גורמות להרבה כעס מצידה של אמריקה. אסטרטגית, תמיכה בסוריה המפסידנית הנצחית הינה צעד חסר היגיון. סוריה תמיד תינטה לכיוונה של לצרפת, המיושרת רק טנטטיבית עם מוסקבה.
טענותיה של רוסיה לבעלות בירושלים הם מסוג דומה. הממשלה הרוסית מודעת לכך שאף מדינה חשבה על טענותיה לקניין בבעלות למשפחת הצאר. הקניין בירושלים היה שייך לארגון צדקה רוסי, לא למונרך כזה או אחר. עם זאת, רוסיה צליחה ללחוץ על אולמרט לקבל את טענתה החוקית כביכול לקרקעות משובחות בירושלים.
המזרח התיכון הוא רק עוד מגרש משחקים עבור הקג”ב/שירות הביטחון הרוסי. השירותים החשאיים של רוסיה מסייעים ליצירת עימותים ובכך מקבלים השפעה שלא באמת מגיעה להם. הרוסים דחפה באופן דומה את סוריה למלחמה נגד ישראל ב-1967, באמצעות דוחות מודיעיניים בנוגע לאיום הישראלי עם סוריה. הממשלה הישראלית דואגת להקשיב לרוסיה רק מכיוון שהיא מסייעת לחמאס ומחמשת את סוריה. לרוסיה חסרה המשיכה התרבותית לסוריה הדומה לזו של צרפת והיא יוצרת יחסי אדון-לקוח עם סוריה על ידי כך שהיא מכינה אותה למפגש צבאי מול ישראל. ישראל עצבנית בנוגע למכירת טילי ה-SS-23 (איסקנדר-E) לסוריה, אך אלו הן בלתי חשובות לממסד הרוסים כיוון שהתשלומים על העסקאות הללו הם שקופים יחסית. ממסד הביטחון הרוסי מרוויח הרבה יותר מעסקאות חשודות של מכירת עודפי ציוד צבאיים רגילים דרך צד שלישי – עסקאות כאלו מספקות מזומנים שלא ניתן לעקוב אחריהם.
מעורבותה של רוסיה בקוורטט כמעט מגוחכת. הרוסים מעוניינים בעסקאות הנשק עם סוריה ולא בשלום עם ישראל. במצב (הבלתי אפשרי) של שלום במזרח התיכון, ההשפעה הרוסית תצטמצם לכדי אפס. תפקידה של רוסיה בקוורטט הוא להביא לשלום שלא יותר כל סיכוי לשלום אמיתי: ישראל צרה, חסרת יכולת להגן על עצמה ואשר מוקפת במוסלמים חמושים – חמושים בנשק רוסי. ישראל כזו תנפנף בהיסטריה בהרתעתה הגרעינית, ובכך תצית את מרוץ החימוש שידחוף את המוסלמים לקבל בשמחה את ההגנה הרוסית.