ישנה אמרה שיוחסה בטעות לצ’רצ’יל: “אם אתה לא ליברלי כשאתה בן 25, אין לך לב. אם אתה לא שמרן כשאתה בן 35 אין לך שכל.” השמאל הישראלי המסורתי – לא קבוצת התבוסתנים של שלום עכשיו, אלא הקיבוצניקים הקשוחים המוכנים להלחם ולהרוג למען מדינתם – לעולם לא היה ליברלי במובן העכשווי של המילה דהיינו כזה המקדם בברכה את אויביו. כאשר ילדיהם של החלוצים הפכו לאקדמאים והחלו לשאול את עצמם את השאלה “בעצם, למה לא?” אז החל השמאל המסורתי להתדרדר לכיוון התבוסתני. מדוע לא לחיות עם ערבים במדינה היהודית?? מדוע לא לתת את למצרים את סיני? מדוע לא לאפשר את קיומה של מדינה פלסטינית ביהודה? מדוע לא לחלק את ירושלים? אין כל תשובה לשאלות הללו – אלו הן אקסיומות. האם קווים מקבילים נפגשים באין-סוף? האם ארץ ישראל שייכת ליהודים?

הסוציאליסטים – כמו החלוצים הישראלים – לעולם לא היו פציפיסטים. השלטונות הסוציאליסטים הוכיחו עצמם יותר מיליטנטים ויותר רצחניים מיריביהם השמרניים. מפלגת מפא”י השמאלנית גרשה 600,000 ערבים מישראל וסירבה בנחישות לתת להם לחזור. ידידות בין לאומית היא זרה למערכת הערכים הסוציאליסטית: ברה”מ הייתה מסוכסכת עם כל המדינות שנטו לקפיטליזם וממשלות השמאל הישראליות מחצו את הפלסטינים ללא עכבות.

אם השמאל הישראלי כל כך ימני, מדוע הוא בכל זאת נחשב כשמאל? התכונה המגדירה של השמאלניות היא רציונאליזם: אפשר לעצב מגדלים באוויר ולכן אפשר גם לבנות אותם. היהודים האירופאים המשכילים תעבו את ההמון הדתי הנחשל. הגישה של השמאל לא נגעה לדת אך עם זאת, בראשית שנות ה-80 הייתה תנועה מעטה של תחבורה בימי שבת וכמעט לא נצרך חזיר בישראל. המאפיין המוכר של השעות הראשונות של יום הכיפורים היה הרחובות הריקים – החברה שנשלטה ע”י השמאל עדיין צייתה למצוות היהודיות העיקריות. היהודים החילוניים מרגישים בחסרון המטרות הפוליטיות של הדת – החל מדחיית הציונות ועד ההתייחסות האדישה לבית המקדש השלישי – ובנחשלותה הברורה. אנשים המתעקש להתלבש על פי קוד אופנה בין מאות שנה ומקיימים רבבות טקסים המבוססים על אמונות טפלות לא באמת יכולים להיות אור לאומה. בהתאם לכך, היהודים החילוניים המשיכו לעצב ולבנות את החברה האידיאלית שלהם, בה הזאבים ישנים לצד הכבשים ויהודים סועדים עם ערבים. דבר אחד יותר נעים מאשר השלום הוא עיצוב חברה דורשת שלום.

היהודים השמאלנים הם לאומיים בהחלט. “המדינה שלנו” היא עיקרון משמעותי עבורם. המדינה האוטופית שלהם היא יהודית על אף שהיא כוללת ערבים כחיות מחמד. השמאלנים הישראלים נותנים לערבים זכויות דמוקרטיות כל עוד שהערבים מספיק מועטים בכדי להשפיע על הבחירות. וזו היא הבעיה. באמצע שנות ה-80, הערבים עלו במספרם ומאותה נקודה ואילך יכלו להשפיע על הבחירות הישראליות. אז עמדו בפני השמאלנים שלוש אפשרויות: להודות בכך שהם צבועים שלא באמת התכוונו לערבים זכויות דמוקרטיות במדינה היהודית, להגיב תגובת נגד לגדילת האוכלוסייה הערבית, או להביא את עקרונותיהם לכדי מעשה ולקבל מדינה דמוקרטיות ולאו דווקא יהודית. השמאלנים בחרו בשתי האפשרויות האחרונות. הם הביאו חצי מליון עבדים נקיים מדם יהודי ומספר גדול יותר של יהודים נקיים מהרעיון הציוני – כך שוחרר לחץ כוח ההצבעה הערבי זמנית עד שברק ניצח בפריימריס 2007 למפלגת העבודה בזכות המצביעים הערבים.יהודים שמאלנים רבים זנחו את עקרון המדינה היהודית וקיבלו דמוקרטיה מזרח תיכונית בה הערבים משפיעים על הפוליטיקה ועל תהליכי החקיקה.

השינוי לא היה שינוי כואב. אם ליהודים אין מטרה דתית הקובעת כי עליהם לשלוט בארץ ישראל, ההיגיון מחייב לחלק את השלטון בה עם הערבים. אם היהודים מתייחסים לחזקתם על ארץ ישראל באופן סקפטי, אזי יש להתחשב גם בטענה הערבית לחזקה על אותו שטח. הגיוני לחלוטין לחלק משהו שאתה לא ממש רוצה עם אדם שרוצה את אותו הדבר. אם אתה לא רוצה אותו במדיה כזו שתסכים להרוג עבורו.

השמאלנים מבצעים הערכת מצב: בסדר, היינו מאוד שמחים שתהיה לנו מדינה יהודית גדולה, אך האדמה כבר מיושבת. בסדר, היינו מאוד שמחים לחיות דווקא על אדמה זו, אך הגבולות המובאים בסיפור המקראי אינם בעלי חשיבות עליונה עבורנו. בסדר, היינו שמחים לחיות במדינה ללא ערבים, אבל הם כבר כאן. היהודים השמאלנים מגיעים למסקנות הנראות באופן שטחי כהגיוניות: חלוקת האדמה עליה נאבקים הצדדים, נטישת האזורים החמים בעלי החשיבות הדתית המיושנת, וקבלת מציאותם של הערבים בישראל. אף אחד מהאפשרויות הללו לא עובדת. היהודים מקבלים את חלוקת הארץ, אך הרבה ערבים אינם מקבלים זאת – הם רוצים את מולדתם הפלסטינית (או את ארצם המוסלמית) בחזרה, בשלמותה. הם ילחמו בישראל ולא משנה מה יהיו הוויתורים . כל הוויתורים שישראל תציע לא יספיקו, הערבים יגמלו בכוח לרצון הטוב הישראלי, ולא ברצון טוב. ככל שישראל נותנת יותר, כך היא מחזקת את הערבים. ככל שגודלה של ישראל קטן יותר, כך ישקיעו הערביים יותר במאמץ האחרון לשחרר את אדמתם. השמאלנים בעלי הרצון הטוב מתעלמים מעובדה מוזרה: רצון טוב לא מוביל לשלום. שאלו את אנשי לאו שחוו סבל כה רב.

כמו כן, היהודים החילוניים לא יכול לתת את כל המקומות הקדושים. לאחר שניתנו חברון והר הבית למוסלמים, הישראלים גילו את מה שהיה ברור לאורך כל הדרך: רשימת המקומות הקדושים היא גמישה. הערבים מגנים על כל מסגד שנבנה באופן בלתי חוקי (ישנם מאות כאלה בישראל, בכלל זאת מסגדים ענקיים בלוד) כמו שהם מגנים על כיפת הסלע. כל מקום של עימות עם יהודים, לא משנה עד כמה הוא טריוויאלי, הופך לסכסוך דתי. יהודים חילוניים שלא אכפת להם מכלום פשוט נותנים בחינם, ערבים בעלי עקרונות לא.

הערבים יכולים להיות עמיתים טובים, ועל פי רוב מעסיקים סבירים. המדינה היהודית הציעה להם הזדמנויות להכנסה שערפאת איים להרוס. אבל מה קורה כאשר הצבאות הערביים יכנסו לישראל וההכנסה תעלם לה? הערבים לא אוהבים יהודים, אין להם כל נאמנות כלפי המדינה היהודית, וכאשר התמריצים לנאמנות ייעלמו, הערבים ימעכו את היהודים. לא נוח לחיות עם אנשים בעלי גישה שכזו, אך השמאלנים מנחמים עצמם באפשרות שהערבים אכן נאמנים לישראל החזקה. בואו נשכח לרגע שרבים הם הערבים הישראלים המסייעים לטרוריסטים הפלסטינים וההמונים בכפרים הערביים בגליל הריעו כאשר טילי החבזאללה עפו לכיוון חיפה. הערבים מבינים שהיהודים מעוניינים בנאמנותם, ושהם מוכנים לשלם עבורה והערבים ממשיכים ומעלים את המחיר. הם דורשים שהיהודים יפנו את מבטם מבני בלתי חוקית, ארגוני פשע, אי תשלום על מים וחשמל וכלכלת שוק שחור. על ידי פעולות חיוביות, במיוחד בבתי המשפט, הערבים הפכו מחיות המחמד של היהודים, לאדוניהם.

היהודים השמאלנים מעוניינים במדינה ללא ערבים, אך – ללא כל צידוק דתי או לאומיות חזקה – לא מעוניינים לגרום לערבים לסבול. השמאלנים מקווים שהערבים יעזבו איכשהו את ישראל מרצונם החופשי. עם זאת, השמאלנים נרתעו מפני רחבעם זאבי שביקש את הטרנספר שהכי תלוי ברצון המפונים: לשלם לערבים על מנת שיעזבו. השמאל ישמח אם הערבים יעזבו, אך דיבור על טרנספר כמוהו כגזענות, ימניות, חוסר הגינות. היהודים הפכו לעיוורים, עיוורים אתנית. בפנטזיות הנאורות שלהם, היהודים השמאלניים מדמיינים מדינה שתיווצר ללא אלימות כלפי המקומיים, מדינה שבה הערבים הילידים יקבלו את הפליטים היהודיים כקבוצה השלטת.

הערבים מונים 34% מהאוכלוסייה בקבוצת הגיל הצעירה ביותר. המדברים בשבחה של ישראל מסבירים כיצד מדינה דמוקרטית עיוורת-אתנית יכולה לקרוא לעצמה יהודית, אך הערבים לא קונים את ההסברים הללו. הם דורשים ביטול רשמי של כל תכונות אי-שוויוניות: מדינה יהודית, “נפש יהודי” בהמנון, ומגן דוד על הדגל הלאומי. הם דורשים תיקי שרים, ובסופו של דבר מקום בקבינט הביטחון בו דנים על מלחמה באחיהם הערביים.
לינוקלן העיר, “תוכלו לשטות באנשים לזמן מה, ובחלק מהאנשים כל הזמן, אך לא תוכלו לשטות בכל האנשים כל הזמן.” יהודים שמאלנים חכמים לא יכולים לשטות בכל הערבים כל הזמן. המדינה היהודית אינה עיוורת אתנית. מטה כללי הכולל יהודים בלבד אינו תוצר של הדמוקרטיה. אגדת המדינה היהודית ובה עדרי ערבים כנועים פשוט לא תעבוד. בינתיים, היהודים האמינו בשקריהם שלהם אודות האפשרות לחיות באושר במדינה הדו-לאומית, ואודות הסבלנות כלפי הערבים.

הערבים אהבו את התרבות היוונית וידעו אודות הדמוקרטיה. עם זאת, כאשר הם בקשו לעצמם מדינה מוסלמית, הם הפכו את היהודים לדִ’ימִים במקום שותפים דמוקרטים. הרמב”ם העיר שהמשולש לא יכול להיות אחד – כאשר היהודים מובחנים והערבים מובחנים, אין כל אומה ישראלית.

המדינה היהודית לא יכולה להרשות לעצמה תושבים ערבים.