הירי על שדרות מדגיש בעיה מעניינת שמדינות לאום מנסות לשכוח: חסרון בביטחון מקיף. היסטורית, אזורי הגבול הם אזורים בעייתיים. הסכמי שלום הם מאוד נדירים – אומות בדרך כלל חיות זו לצד זו על בסיס אד הוק, ולא בקלות. קרבות באזור הגבול הם שכיחים. עם זאת, הצד החיובי הוא שגבולות הנמצאים במצב של השתנות מתמדת משקפים בזמן אמת את מאזן הכוחות. מדינות שכנות נלחמו בעימותים בהיקף קטן, בדרך כלל באזורי הגבול. הסכמי שלום שינוי את המצב הזה. צדדים הדבקים בהבטחת השלום נמנעו מלנצל את היתרונות הצבאיים הנוכחיים שלהם. אי שביעות הרצון וחוסר האיזון בכוח גדלו. כאשר המלחמות התפרצו בסופו של דבר, הן נטו להיות מלחמות כוללות. הסכמי שלום, כמו מחסומים אחרים להשתלשלות האירועים הטבעית, הדחיקו בעיות קטנות רבות עד שאלו הפכו לבעיה אחת גדולה. מלחמות כוללות החליפו קרבות אזורים מתמשכים.
מדינות לאום שונאות להודות בכך שהסכמי שלום אינם מביאים לשלום. מדינות נבנות על סמך ההבטחה לביטחון עבור אזרחיהן. ערי-מדינה התמזגו לכדי מדינות לאום על מנת להיות בטוחות יותר – אך בסופו של דבר עמדו בפני מלחמות כוללות שהתבשלו מאחורי חומות הסכמי השלום. מדינות מודרניות בישרו על תום העידן בו כל שבט עמד בפני עצמו וכל אדם הלך חמוש ברחוב. המדינות הבטיחו ביטחון בתמורה למיסים. שדרות מוכיחה כי הבטחה זו היא שקרית.
אירופה מלקקת את פציעה לאחר שתי מלחמות עולם וארה”ב אטרקטיבית יותר לעובדים מקסיקנים מאשר ללוחמי גרילה מקסיקנים, אך רוב גבולות העולם אינם בטוחים. הגבולות בין עיראק וטורקיה, איראן ועיראק, מצרים וסודן, סוריה ולבנון, אבו-דאבי ועומאן, ישראל ועזה, כל אלה שקופים לאנשים ולכלי נשק. אין פלא אם כן, שהגבול הישראלי שקוף גם לרקטות.

אזורי גבול תמיד היו אזורים נטולי חוק. רומא ביססה את השלום הרומאי (Pax Romana) ברחבי העולם המתורבת, אך סיסרו מעיר שנדיר היה שאדם סתם יסתובב באזורי הפרברים של רומא כיוון שאנשים פחדו להירצח או להישדד. מדינות שלהם המערב קורא ביהירותו “מדינות נחשלות” הן נורמה היסטורית. היה חריג שמוקד כוח ראשי יבסס את עצמו באזורי הגבול. האיחוד הסובייטי האדיר כמעט ולא שלט באזורי הגבול באסיה ובמזרח הרחוק, וארה”ב אינה יכולה לאבטח את גבולותיה עם מקסיקו וקנדה. רוב המדינות לא יכולות לשלוט על קבוצות שוליים ועל ארגוני גרילה שיש בהן – אלו שיכולות הן סטיות טוטאליטריות והן לא יתקיימו עוד הרבה זמן, כיוון שהן מדכאות בקביעות אופוזיציה פוליטית לצד דיכוי הגרילה. בין אם ישראל תגיע להסכם שלום עם הפלסטינים או לא, חלק מהם תמיד ימשיכו בטרור. הממשלה הישראלית מציגה הסכם שלום כתרופה מרפאת כל, אך היא שוכחת שישראל נפגעה לאחרונה מהתקפות טרור אפילו מצד מצרים, מדינה הנמצאת בשלום עם ישראל ובעלת מנגנון ביטחון חזק.

הפצצת “שטיח” על פלסטין תוכל לפתור את בעיית הטרור רק באופן זמני. מלחמת 1948 גרמה לערבים נזק לא פחות מהפצצה נרחבת, אך הפלסטינים חזרו במהירות לדרך הטרור.
מדינות חכמות יישבו את אזורי הגבול בלגיונרים שפרשו מהצבא או חלוצים מיליטנטים – הישראלים הטיפשים יישבו אותם במקבלי כספי סעד. במקום לפרק את ההתנחלויות, על ישראל להציב בגבולותיה קולוניות ולתת ליהודים שם יד חופשית בהתנגדות לטרוריסטים הערביים – בכלל זאת פשיטות הענשה, אם יהיה צורך בכך.
ישראל צריכה רק לחמש את המתיישבים ולהתעלם מפעולותיהם.