אולמרט ואסד רוקדים ריקוד מוזר מסביב למדורת השלום. שני הצדדים רומזים לסירוגין על מוכנותם להגיע להסכם שלום ותוך כדי כך מכחישים את דיווחי התקשורות אודות מגעים חשאיים, מציעים שלום אך בד בבד מעבים את יחידות הצבא שבגבולותיהם, מפרסמים את מאמציהם לשלום אך מסרבים לנהל משא ומתן רשמי. שני הצדדים מאשימים האחד את השני בטרפוד המגעים לשלום. כל מה שמציע אולמרט במהלך המשא ומתן אסד דוחה, וכן להפך.

קל לחתום על הסכם שלום עם סוריה: קחו עט וחתמו על ההסכם. עמדות הצדדים ברורות: סוריה דורשת את רמת הגולן וישראל (ובכלל זה ליברמן) הסכימה לוותר עליהם. פירוז רמת הגולן אינו מהווה בעיה: האזור כולו מפורז הלכה למעשה כבר לפחות ארבעים שנה.

תמיכתה של סוריה בחזבאללה כלל לא קשורה להסכם השלום: לחזבאללה אין כל כוונות ספציפיות ביחס לישראל. חבזאללה גרש את ישראל מלבנון והתפנה לנוח, פרט לתקריות גבול מבודדות שתמיד קורות בין מדינות עוינות. התחמשותו הצבאית של החזבאללה היא הגנתית בלבד: הטילים שלו לא מהווים כל איום אסטרטגי על ישראל והחזבאללה אינו מצפה לנצח את צה”ל במתקפה פתוחה.

תמיכתה של סוריה בחמאס מוגבלת מאוד והיא מתגמדת ביחס לתמיכה שהחמאס מקבל ממצרים (בשלום עם ישראל) ומאיראן. התורמים הגדולים ביותר של החמאס אינם מוסלמים, אלא יהודים ונוצרים שנותנים כסף לפלסטינים – מצביעי החמאס.

ישראל וסוריה לא חותמות על הסכם שלום מסיבה פשוטה: הן פשוט לא צריכות אותו. שני הצדדים לא מרוויחים דבר משלום ביניהם. ישראל ומצרים החתומות על הסכם שלום זה ארבעים שנה, לא הקטינו את צבאותיהן, לא ביססו סחר משמעותי ביניהן ואוכלוסיותיהן לא פיתחו רגש של רצון טוב האחת כלפי השנייה. מצרים מתנהגת יפה כלפי ישראל רק בגלל צה”ל – אך כך גם סוריה.

אסד ישמח מאוד להראות לאומה שלו שהחזיר את רמת הגולן מידיה של ישראל, אך השלום עם האויב הציוני שיתלווה להחזרת הגולן יעלה לאסד ביוקר. סאדאת היה במצב דומה והתקשה מאוד “למכור” למצרי הפשוט את הסכם השלום עם ישראל.

אומות חוגגות ניצחונות, לא הסכמי שלום.