יהודים רבים הם אתיאיסטים: רובם בגולה, הרבה פחות בישראל. ההגדרה הדתית של היהדות שלהם לא כל כך משנה להם. השאלה הנשאלת היא, האם יש אלטרנטיבה חילונית?
יהודים לאומיים חילוניים מגדירים לעיתים קרובות את “יהדותם” כתוצר של שושלת יהודית, אך ההגדרה זו יוצרת בעיה רקורסיבית. מי הם אותם אבות השושלת שיהדותם הוגדרה כתוצאה מכך שדבקו בדרך היהדות? הגדרת יהדותך החילונית על סמך התקשרות לשושלת של אנשים שקיימו ושמרו על יהדותם אינה הגיונית. אם אנחנו כה גאים באבות הדתיים של השושלת שלנו, עד כדי כך שאנו מבססים את הלאומיות שלנו עליהם, מדוע איננו מנציחים את אותה גישה שהיא, למעשה, מקור הגאווה שלנו? אם אנו מגדירים עצמנו בגאון כמיוחסים לאלו שקיימו את הדרך היהודית, מדוע איננו מקיימים דרך זו בעצמנו? אם היהדות עבדה מצוין במשך 3000 שנה, אך לאחרונה יצאה מהאופנה, מדוע לא יצאו גם היהודים עצמם מהאופנה?
רב חכם אחד הגדיר יהודי כאדם שגם נכדיו יהיו יהודים. הגדרה פחות יפה – אך יותר מעשית – היא שיהודי הוא אדם ששואף לגדל את ילדיו כיהודים טובים. עם זאת, אם יהדותו של אדם תלויה בייחוס בלבד, המאמץ האישי שלו כלל לא משנה.
מה עושים בנוגע לילדים שיש להם ייחוס יהודי חלקי בלבד? הגיונית, אותם ילדים יכולים לזהות עצמם כיהודים וכנוצרים או כיהודים ואוקראינים. הבעיה היא שהגדרה כה גמישה לא יכולה להתקיים. ישנם עשרות מיליוני אמריקאים עם דם אירי בעורקיהם, אך פחות מתריסר מהם הצטרפו למלחמתה של אירלנד נגד כיבוש הבריטי. היפנים האמריקאים גם הם לא עזרו להגן על מולדתם העתיקה במהלך מלחמת העולם ה-2. כבוד לייחוסו של אדם הוא עניין הנוגע לסקרנות גרידא, ואין הוא מספיק לפיתוח חיבור חזק דיו. כמעט בלתי אפשרי להבחין בין לאומיות המבוססת על ייחוס ושושלת לבין יחסי תלות וחיבור “רלוונטיים” אחרים: כלפי בית הספר, מועדון כדורגל, למדינה שבה אתה חי וכו’. הגדרה מעשית ללאומיות צריכה להיות רלוונטית ביחס להתרחשות יום-יומית ולא לשושלת עתיקת יומין.
יהדות מספקת הגדרה רלוונטית ליהדותו של אדם, העומדת במבחן המציאות בכל רגע – באמצעות שמירת הדת. גם הלאומיות הישראלית עומדת באותו מבחן – באמצעות שירות בצבא ותשלום מיסים – אך אין היא יכולה לשמש כהגדרת יהדותו של אדם. אנשים רבים שיהדותם אינה מוטלת בספק חיים מחוץ לישראל – על אף שהם יהודים, הם לא חולקים את הלאומיות הישראלית. ההפך הוא הנכון: העובדה שהערבים חיים בישראל ולכאורה משלמים מיסים, לא הופכת אותם ליהודים – אפילו אם הערבים יתחילו לתמוך בישראל בהתלהבות ויתחילו לשרת בצה”ל, זה עדיין לא יהפוך אותם ליהודים. הלאומיות הישראלית אינה ברת השוואה ליהדותו של האדם.
אמונות דתיות כשלעצמן אינן יוצרות אומות. ישנן קבוצות דתיות רבות שפרוסות על פני יבשות אך אינן מבקשות ליצור לעצמן אומה מסוימת. הקתולים מפוזרים בין אומות רבות אך לא יוצרים אומה משל עצמם. המיסה של יום ראשון לא מגדירה את ההתנהגות של אדם כזה או אחר. שומרי היהדות הוכרו כאומה מתוקף פעילויות שגרתיות המיוחדות להם. יהודים היו יהודים לא רק בגלל שהקדישו לכך שעתיים בסוף השבוע, אלא ע”י כל דקה ודקה בקיומם. והרי לכם תכונה המגדירה אומה: שוני אמיתי בסגנון החיים. האומות מוגדרות על פי מה שהן לא ועל פי הדרך שבה הן שונות משכנותיהן. מדינות טוטאליטריות לוקחות קיצור דרך בדרך לבניין האומה שלהן על ידי הגדרת האומה שלהן על פי אויבים משותפים – היה זה הפחד מהתוקפנות הקפיטליסטית שאיחד את האומה הסובייטי.
לאומיות חייבת לעמוד במבחן המציאות, אך הדת אינה הדרך היחידה לעבור את המבחן הזה. אדם בעל ייחוס יהודי, שנלחם למען ישראל ומצביע עבור אנשי הימין שלה הוא יהודי ללא ספק, על אף שיאכל חזיר. בן זוג סלאבי של אישה יהודיה, המשרת בצה”ל והשולח את ילדיו לצבא הוא יותר יהודי מחרדי מנטורי קרתא המתעקש על הפרדת המדרכות בין גברים לנשים אך מתנגד לקיומה של מדינת ישראל. אדם הוא יהודי אם הוא מגדיר את עצמו כיהודי ומוכיח את הגדרתו זו באמצעות מעשיו. הרמה הנדרשת של ההוכחה ליהדותם תלויה ברמת הספק בנוגע ליהדותם. סביר להניח שאדם ששני הוריו יהודים באמת יזדהה עם העם היהודי והוא לא יצטרך להוכיח שום דבר מעבר לזה. על אדם בעל ייחוס מרוחק ליהדות או ללא כל דם יהודי בעורקיו מוטל עול הוכחה משמעותי יותר בכל הנוגע לחיבורו לעם היהודי. עם זאת, קריטריון ההוכחה הוא פשוט וברור: הוא כולל כל ציות לאחת ממצוות התורה המפורשות, בכלל זאת שירות בצה”ל ותרומה קבוע ועקבית לישראל.
הרפורמים והאורתודוקסים מערערים, כל אחד בתורו, על הקריטריון הדתי לקביעת יהדותו של אדם. היהדות הרפורמית אינה מחייבת לשמור כל חוק הכרחי ככול שיהיה: בית הכנסת הרפורמי יקבל כיהודי הומוסקסואל הנשוי לגוי, האוכל חזיר ועובד בשבת. דרישות האורתודוקסים מתחילות בכך שאמו של האדם תהיה יהודיה (בניגוד לדרישה לייחוס היהודי של רק אחד מההורים, כפי שהיה מקובל היסטורית) ועד תלישת פיסות נייר הטואלט לפני שבת. ישראל, שהיא למעשה דמוקרטיה ליבראלית (חילונית), לא תוכל להמשיך להגדיר את יהדותו של האדם על פי הסטנדרטים האורתודוקסים. בהמשך היא תיאלץ להיכנע ל”יהדות” הרפורמית, ובסופו של דבר תצטרך לאמץ הגדרה חילונית דומה בנוגע ליהדותם של אזרחיה והבאים בשעריה. התבוללות תלחץ על הממשלה לקבל ילדים לאבות יהודיים ואמהות גויות כיהודים.
ישראל יכולה למנוע את הדילול הרפורמי של הערכים היהודיים על ידי כך שתציב סטנדרטים מינימאליים של קיום הדת למבקשים להתגייר. אי אפשר להגן על העדפת הממסד הישראלי את האורתודוקסיה לעומת הרפורמה – ישראל תצטרך לוותר על ההעדפה הזו בסופו של דבר. סטנדרטים מינימאליים של קיום הדת שתחייב המדינה, ללא קשר לאורתודוקסיה, יהפכו את המדיניות הרפורמית של התעלמות טוטאלית מהמצוות לבלתי לגיטימית. המדינה לא יכולה לקחת צד של קבוצה אחת או אחרת, אך היא צריכה לשמור על רמה מסוימת של דתיות על מנת להיקרא מדינה יהודית.
לא ניתן להגדיר את יהדות על פי החוק. צדוקי אינו יכול להינשא לפרושי, ויהודים אורתודוקסים דוחים נישואין לרפורמים, שלא לדבר על נישואין לגרים רפורמים. לא יכולה להתקיים הגדרה מוסכמת אחידה ליהדותו של אדם. במקום זאת, על הקהילה בכלל ובני הזוג בפרט לקבוע בעצמם אם פעולותיו של אדם הן יהודיות מספיק עבורן. ישנן קבוצות, ובמיוחד התנועה הרפורמית, שייטמעו ויתבוללו. אחרות, כגון קבוצות השוליים החרדיות, פשוט יצאו מהתחרות ויתמוססו לגמרי. האבולוציה החברתית היא שתקבע מי מהקבוצות היא בעלת ההגדרה ליהדות של אדם המוכיחה עצמה כמלכדת (ההגדרה העצמית של הקבוצה מונעת התבוללות) ותחרותית מבחינה חברתית (חברי הקבוצה אינם בורחים ממנה). ואז נראה מי מנכדי איזו קבוצה יישאר יהודי. הניחוש שלי הוא שהיהודים הלאומיים אוכלי החזיר בסופו של דבר יאמצו לפחות את העיקרים הבסיסיים של יהדותם כפלטפורמה האידיאולוגית שלהם.
מצד שני, הדרישות לקבל אזרחות ישראלית צריכות להיות אחידות. על כל הישראלים לשלם מיסים, על כולם לשרת בצה”ל (בסדר, חלקם ביחידות דתיות), על כולם להיות נאמנים ליהודים, ועל כולם להיות בעלי קרובי משפחה יהודים כל שהם.
למעשה, דרישות אלו הופכות אדם ליהודי