בתי הספר בישראל מפחיתים במכוון את לימודי הוראה וחינוך להיסטוריה, אפילו את לימודי ההיסטוריה של הציונות. האנשים הבקיאים בהסטוריה יכולים לראות את האבסורדיות שבתהליך השלום, שבמהלכו מצופה שהאמנה תוביל לשלום, ולא ההפך. החינוך היהודי היה תמיד, אם לומר, “אנלוגי”, אך כעת הוא הופך לשחור לבן הדיגיטאלי. על ידי לימוד התלמוד, היהודים למדו להתמודד עם בעיות מורכבות ורבות היבטים, כאשר חוק אחד מושפע בדר כלל על ידי תריסר חוקים אחרים. יהודים שלמדו את הדיונים הרבניים בתלמוד יודעים שאפילו הרשויות הנכבדות טועות לפעמים, ושיש לתמוהה בנוגע להשקפותיהם. יהודים שלמדו את התלמוד היו, בצורה אופיינית, אנשים חכמים וחושבים – הם ברכו על מורכבותם של אירועים והעלו פתרונות גאוניים. ילדיהם שנכנסו לעולם החילוני בדרך כלל עלו בביצועיהם על הגויים.
כיום, החינוך הרציונאלי הישראלי שונה מאוד. רציונאליזם ומדעים מדוייקים משמיצים את הרשויות המסורתיות וגורמות לרשויות הנוכחיות – למראית עין “הרציונאלית” – להראות ככאלו שלעולם לא טועות. זה כמו מתמטיקה: דמוקרטיה (ולא יהדות) היא אקסיומטית, הממשלה נבחרת באופן דמוקרטי, ואילכך הממשלה צודקת. שלום (לא יהדות) הוא טוב, הסכם שלום הופך את השלום לדבר רשמי, ואילכך יש לפעול למען הסכמי שלום בכל מחיר. חינוך רציונאלי מכין את המוחות לפתרון מוסק רשמית אחד ויחיד, בעוד שבעולם האמיתי הפתרונות הם רבים, וניתן לגלותם רק על ידי ניסוי וטעייה. על פי ראיית העולם השח-מטית של הרציונאליסט, הנושאים והנותנים הרציונאלים שוקלים את זה את סיכויו של זה ומסכימים לקבל הדדית פתרונות מוסכמים ושלווים – בעולם האמיתי, קבוצות נלחמות כנגד כל הסיכויים – ולעיתים קרובות מנצחים.
מערכת החינוך הישראלית של היום לא מקדמת את חופש המחשבה ההלני, אך לעומת זאת היא מוחקת יהדות ואת הכישורים של ניתוח מורכב לטובת רציונאליזם פרימטיבי ובסגנון קומוניסטי.
הניסיון החינוכי של ישראל להחדיר בילדים פטריוטיות ללא יהדות מביא ללא כל ספק ליצירת לאומנות קיצונית (ג’ינגואיזם). כאשר יהדות היא אמונה תפלה, המסורות היהודיות נחשבות למוזרות עתיקה, יהודים מסורתיים נראים ביזאריים, כל האנשים שווים והערבים הם שכנים טובים – מה יכול להזין את הפטריוטיות היהודית? רק פולחן הכח. לאומיות ופטריוטיות משגשגות שתיהן או על בסיס רעיון לאומי חזק או על שנאה לאומית חזקה. הלאומיות הרוסית מבוססת על “הנשמה הסלאבית”, האמריקאית – על הפצת הליבראליות (שכעת מבלבלים בינה לבין הדמוקרטיה), הצרפתית – על עליונות תרבותית. הרוסים בטוחים בנחיתות המוסרית של האמריקאים, האמריקאים רואים ברוסים ברבריים פוליטים, הצרפתים מתייחסים לאומות אחרות כאל מאותגרות מנטלית – לאומיות אינה תואמת סובלנות ושוויון. “שונים אך שווים” היא תבנית ספקולטיבית ובלתי אמינה.
איך אדם יכול להתגאות במשהו, אם כולם שווים? לא משנה מה הם השגיכם, כהיי עור מאפריקה הם שווים לכם. אם הדת היא המצאה אנושית ואמונה תפלה, אזי על היהודים להתבייש בדתם – הנוצרים פתחו דת פופלארית יותר. רב המכר הוא הספר הטוב ביותר, הדת המקובלת ביותר היא הדת הטובה ביותר. יהודים שטופי מוח חושבים שקל יותר להתחתן עם נוצרים מאשר עם יהודים דתיים.
החינוך השמאלני זורע סכיצופרניה. אם היהדות היא ריקה וחסרת תוקף, אזי ליהודים אין כל זכות על אדמה זו. הם העריצים. הפלסטינים צודקים במלחמתם בהם. “עם זאת”, אומרת מערכת החינוך השמאלנית לתלמיד הישראלי, “עליכם לסיים את בית הספר וללכת להלחם בגבורה בפלסטינים.” כיצד? הפיתרון היחיד לסתירה זו היא שהפלסטינים, בין אם הם צודקים או לא בנוגע לאדמה, הם חלאות שיש להתנגד להם ולהורגם. יהודים דתיים חיו בדו-קיום עם הערבים במשך דורות באווירה של כבוד הדדי – החינוך החילוני הישראלי גרם לבוז ושנאה כלפי הערבים.
הערבים הם שותפי השלום שלנו. אף אחד לא מקיים שותפות עם רוצחים. אלכך, הערבים צודקים במידה מסויימת. היהודים, עם זאת, טועים במידה מסויימת. כעת לכו ושרתו בצה”ל והרגו את הערבים הנכונים – כיצד זה מעוות את המנטליות של האדם? תלמידי בית ספר לא יודעים שקונספט “תהליך השלום” הוא המצאה ישראלית, המחכה להוצאת הפטנט. האומות האחרות השיגו שלום על ידי כך שמחצו את אויביהן, לא על ידי כך שדיברו איתם לתוך מצב של עלטה.
אם יהדות היא אמונה תפלה, אז מדוע להחזיק בחברון, יהודה או ירושלים? תנו לערבים את מה שאותם קורבנות צדקניים רוצים, סגו אל מאחורי הקו הירוק, ורק אז תהרגו אותם כאשר הם יתקפו את ישראל “שלנו”. אך היהודים הצעירים שואלים את עצמם את השאלה הבאה: למה בכלל להגן על ישראל “שלנו”? מדוע לא פשוט לעבור לטורונטו? אם אין כל יהדות, אזי קנדה היא המדינה “שלנו” בדיוק כמו ישראל. בקנדה, היהודי עומד בפני קנדים, בישראל הוא עומד בפני ערבים. היהודי ההגיוני יעדיף את קנדה.
ציונים לעולם לא הצליחו לנסח אידיאולוגיה. עבורם, ישראל הייתה מקום בטוח עבור היהודים. גם קנדה. עבורם, ישראל הייתה מקום שלא מגביל יהודים בנושאי העסקה או בעלות – כיום, אין כל מדינה המגבילה אותם. עבורם, ישראל היתה מדינת היהודים, אך לא עוד: כאשר הערבים מונים 34% מהאוכלוסיה הצעירה. הציונים הראשונים רצו מדינה יהודית רק מכיוון שהם לא היו מאוד חילונים. הקיבוצניקים, האתאיסטים הנלהבים, נזכרים בנוסטלגיה בארוחות השבת עם הסבתא. לדור השני חסרה החוויה הפטריארכית אך הוא הוחדר באינרציה האידיאולוגית. בשנותיהם המאוחרות, רבים מהקיבוצניקים מהדור השני הפכו לתבוסתנים אולטרא-שמאלנים. הדור השלישי מכיר רק מימד אחד מיהדותם: שנאה כלפי ערבים ובוז כלפי מרוקאים.
אנשים בונים מדינות כיוון שהם רוצים להיות שונים מאחרים וכיוון שאינם יכולים לסבול את דרכיהם של האחרים. סובלנות ושוויון מטשטשים את הגבול. מדינה יהודית יכולה להתקיים רק מתוך הנחה שאנשים אינם שווים – ושיהודים חשובים יותר מאחרים, וספציפית שחיי יהודים חשובים יותר מחיי ערבים, בדיוק כמו שהמתנחלים האירופאים באמריקה שמו את חייהם מעל אלה של האבוריג’אנים. הסיבה היחידה המתקבלת על הדעת לחוסר שוויון שכזה, במקרה הישראלי, היא יהדות – אך עדיין מערכת החינוך שוחקת את מעמד המדינה היהודית בכך שהיא מטילה דופי ביהדות. חוסר שוויון מורה על חוסר סובלנות כלפי אלו הדורשים שוויון – הומוסקסואלים, ערבים ושמאלנים. חוסר סבלנות שומר על ערכינו האהובים.
אם, אכן, קיימים כל ערכים.
img1