בן-גוריון הנהיג את מאבקה של “ההגנה” בראשותו כנגד ארגונים יהודים צבאיים אחרים – אצ”ל ולח”י. מאידך גיסא הוא עודד את חייליו לגרש את הערבים מביתם בארץ-ישראל ולאלץ אותם להגר מפלסטין למדינות ערב ב1948.
משה דיין בזמנו והשמאלנים ממשיכי דרכו בימנו התנגדו לסיפוח שטחי יהודה ושמרון בטענה ש”ישראל אינה צריכה את כל הערבים האלה”. מדינה יהודית הייתה חשובה למשה דיין יותר מארץ-ישראל.

בעידן הפוליטקורקטיות הנוכחי רוה”מ אומלרט וראש העיר לופוליאנסקי פועלים לצמצום הנוכחות הערבית בירושלים. ממשלת ישראל מעודדת באופן סמוי את ההגירה הערבית מישראל.

רק אחוז קטן מתוך מאות אלפי מהגרים סלאביים ממדינות חבר העמים בישראל גילו עניין להתגייר, והתמודדות עם הביעה הזאת דוחפת את ממשלת ישראל להכרה בשיטות גיור לא אורתודוקסיות. כללי “הגיור” כזה הם לא מסובכים – דומים לכליי קבלת האיסלאם אשר מסתפק בהכרזה פשוטה “אללה הוא אלוהים ומוחאמד – שליחו” בלבד. ישראל שואפת להישאר מדינה יהודית וחייבת להתמודד עם אוכלוסיה לא-יהודית משמעותית.

יהודים דתיים מתונים וגם יהודים אתיאיסטים מבקשים להיפתר מנוכחות לא-יהודית במדינה מסיבות פשוטות: נוח יותר לחיות במדינה יהודית ללא נכרים. אלפי שנות גלות לא הותירו בהם ספק לגבי הבדלם המהותי משאר אומות העולם ובאנטישמיות הטבוע מלכתחילה בקרב נכרים. אין אדם נהנה לחיות בחברת נכרים ובמיוחד בסביבה עוינת. נוכחות מאסיבית של נכרים במדינה מבטלת את מהותה היהודית. במצב הזה ליהודי נוח הרבה יותר לסבול בתנאים סבירים יותר, למשל בקנדה השקטה במקום להקריב את עצמו למען מדינת ישראל .

מדיניות המכוונת להעצמת הרוח הלאומית אינה מוצאת אהדה באידן הפוליטקורקטיות הנוכחי. דעת הקהל העלמית דורשת מישראל לבטל את חוק השבות המתיר את עלייתם ארצה ליהודים בלבד ולקרוביהם, רחל”צ. שמאלנים פועלים להענקת אותו הזכות גם לערבים. בג”ץ השמאלני יתיר את זה בסופו של דבר.

את מהותה היהודית של מדינת ישראל נתן לשמור אך ורק ע”י החזרה אל השורשים הדתיים. מדינה פוליטקורקטית לא יכולה להיות עברית לאומית אך יכולה להיות יהודית-דתית כפי שוותיקן היא מדינה קתולית, ומדינות ערביות רבות הם מדינות איסלאמיות.

שמירת חוקי השבת הבסיסיים, כללי הכשרות, רחובות ערי ישראל נקיים מסוטים מיניים – יעשו את ישראל למדינה יהודית במהותה ודעת הקהל העולמית לא תוכל להתנגד לדבר.