יהודים ככל אומה אחרת יכולים להתגורר בכל מקום בעולם שיחפצו. ע”פ העיקרון הזה – אם ערבים גרים בישראל גם ליהודים צריכה להיות אפשרות לחיות משטחה של מדינה פלסטינית-ערבית. ערביי ישראל מתגוררים בכפרים וערים מיוחדים שלהם. ליהודים צריכה לעמוד הזכות לחיות ביישוביהם בשטחי יו”ש. אם ערבים מרשים לעצמם לתבוע את רכושם שהיה בבעלותם לפני קום המדינה – גם יהודים יכולים לדרוש את זכותם למה שהחזיקו מימים-ימימה. בני זוגם של ערביי ישראל ממדינות אחרות מקבלים אישורי שהיה בישראל – אותם זכויות חייבות להיות מוענקות ליהודים במדינת פלסטין.

דור שני נולד וגדל כבר ביישובים יהודיים ביו”ש. עובדת הלידה ומגורים על האדמה אשר אינה שייכת לאף מדינה מעניקה זכות חוקית לאדם להמשיך להתגורר במקום לעד. יהודים רבים התגוררו במדינות ערב, ונדרשו ע”י הערבים לעזוב את ביתם ולהפקיר את רכושם. מדינת פלסטין יכולה להיות מקום המבחן של האפשרות לדו-קיום בשלום בין ערבים ליהודים.

היסטוריה יודעת תקדימים לדבר: כשבריטים עזבו את הון-קונג וקולוניות אחרות הם לא הרסו ערים וכפרים, ולא הכריחו את נתיניהם לשוב לבריטניה. להפך – אזרחי בריטניה שנותרו בקולוניות המשיכו לקדם את ענייניה הלאומיים של בריטניה הגדולה. כך נהגו גם צרפתים באלג’יר ובאינדונזיה לאחר הענקת העצמאות למדינות אלה; בעלי אזרחות צרפתית חזרו אל מולדתם מאוחר יותר מטעמי בטחון. לאחר פירוקה של בריה”מ רוסיה הפקירה המון רוסים במדינות שהשתחררו ממשטר הרודני שקרס. רוב הרוסים קיבלו את האזרחות של לטביה, ליטה, אסטוניה וכו’. גם כאשר ארה”ב פירקה את בסיסיה הצבאיים בפיליפינים אמריקאים רבים נשארו שם.

אישות מדינית ישראלית מתכוונת להרוס את הישובים היהודיים ולגרש את אוכלוסייתם ביו”ש בטרם תעביר את השטחים לפלסטינים.
החוק הבינלאומי אינו מעודד פעולות כאלה. אמנם צ’כים ופולנים גירשו את בני הלאום הגרמני משטחם אחרי מלחמת העולם השנייה כי אלה הוגדרו כאוכלוסיה עוינת. היה סביר מבחינתם של פלסטינים לעשות את זה כלפי יהודים ביו”ש אולם למרבה האירוניה זה מבוצע ע”י ממשלת ישראל. גירושם של יהודים מאדמתם אשר נרכשה באופן חוקי הוא מעשה חמור וחסר תקדים. ממשלת ישראל נמנעת מגירוש אוכלוסיה ערבית משטחה של המדינה ברם מתירה את גירושם של אזרחיה יהודיים שמתגוררים ביו”ש ע”פ חוקי אותה המדינה:. תחילת התיישבותם בשטחי יו”ש הייתה כאשר הם היו תחת חסותו של שלטון ישראלי הצבאי.

אין לממשלת ישראל זכות לגרש את היהודים מביתם גם מטעמים ביטחוניים. כל מדינה חופשית חייבת להעניק הגנה לאזרחיה; אילוץ של מישהו לקבל את חסותו הוא רקט, סחיטה באיומים. צריך גם לציין שאדמות היישובים נרכשו ע”י הסוכנות היהודית לישראל. פיצוים אשר שולמו למגורשי עזה וצפון שמרון רק מוכיחים את אי-החוקיות של הגירוש – הרי אם הגירוש היה חוקי על מה יש לפצות?
גירוש אוכלוסיה אזרחית ע”י כוח צבאי הוא פשע מלחמה. מבחינת החוק הבינלאומי כל שינוי מקום מגוריו של האדם חייב להיעשות ע”פ רצונו או הסכמתו החופשיים. סעיף 7 של התקנון של בית המשפט הפלילי הבינלאומי (אמנת רומה) קובע שגירוש בכוח הוא פשע נגד אנושות, אחד מביטויים של טיהור אתני.

טריבונאל הבינלאומי הרשיע את ראשי היוגוסלאביה לשעבר באותם פשעים אשר בוצעו ע”י ממשלת ישראל כנגד תושבי גוש-קטיף.

גירוש תושבי גוש-קטיף נבעה מעמדה פוליטית טוטאליטרית אשר קובעת את זכותה של המדינה לקבוע את גורלם של אזרחי המדינה אף ללא הסכמתם. מנגד עומדת העיקרון הליבראלי-דמוקראטי של זכויות האזרח לבחירה חופשית של אורח חייו וקביעת גורלו האישי. במדינות חופשיות נשמר זכותו של האזרח לחיות היכן שיחפוץ – אם בארצו, אם בחו”ל. בריה”מ מנע מאזרחיה להגר לישראל או מדינות מערב; ישראל היום מונעת מאזרחיה להגר לרשות פלסטינית.

מדינות חופשיות אוסרות על אזרחיהם לבקר רק במדינות עוינות מטעמי בטחון, והאיסור כולל גם ביקורי פוליטיקאים או אנשי עסקים. פוליטיקאים ישראלים מבקרים תדיר בשטחי הרשות הפלסטינית, אנשי עסקים מנהלים מגעים עם עמיתיהם ברשות, העמדה הרשמית היא שישראלים ופלסטינים נמצאים בתהליך השלום ולא מלחמה – לאיסור על אזרחי ישראל לבקר, לטייל או להתגורר בשטחי הרשות אין כל בסיס חוקי או תקדימי.

במדינות עם שיטח הממשל ליבראלית אין השלטון יכול לחוקק חוקים כראות עיניו: למשל חוק אשר יחייב את האזרחים לקפוץ על רגל אחד, או לאסור לבנות בתים בני שתי קומות, או לאסור להתגורר במקום מסוים ללא סיבה מוצדקת. ברם ישראל אוסרת על מתנחלים לשהות בשטחי הישובים שכבר פונו. אף אם הבתים כבר נהרסו אדמות היישובים הם שטח ציבורי ומותר לאזרחים לשהות בשטחים אלה. ואם בתי הישובים עדיין עומדים על קנם אסור למנוע מהם להשתמש בהם.

ממשלת ישראל מגרשת יהודים לא רק מאדמות הסוכנות או קק”ל אלא גם בחלקות שנרכשו ע”י מתנחלים מפלסטינים באופן פרטי. נשללת מהם אפשרות למשל למכור את האדמות האלה לחוואים מחו”ל ובמקרה הזה לא תחול עליהם חוק ישראלי כי הם נמצאים מחוץ לשטחי המדינה ולא בבעלות אזרחי ישראל. הממשל בחברון לא רק אוסר על יהודים לרכוש את הבתים מערבים אלא מגרש אותם מבתים אשר כבר נרכשו כחוק. אולם לתושבי חו”ל מותר לרכוש בתים ושטחים בחברון ואלה היו יכולים להשכיר או לחכור אותם לישראלים.

משטר טוטאליטרי גורס עליונותה של המדינה על זכויות הפרט. אמנם הגרסה הזאת מחייבת את המדינה לפדות את הבתים המפונים מתושביהם במחירי השוק ואף לפצות אותם מעבר לזה. אולם הזכות הזאת נתנה רק לריבון, ואם ישראל מתנערת מריבונותה על שטחי יו”ש אין לה כל זכות לגרש ולפצות.

לממשלה עומדת רשות לפדות ולהרוס נדל”ן פרטי במקרה שהנ”ל מהווה מפגע או הפרעה חמורה לשלום הציבור – למשל להזיז את מפעל רועש מתוך שכונת מגורים. ברם הטענה שהתיישבות היהודית בעיו”ש היא המכשול לתהליך השלום אינה עומדת במבחן: לא היה שלום עם ערבים לפני ההתנחלות, וגירוש יהודים מגוש-קטיף גם לא הביא לשלום.

ממשלת ישראל פועלת באופן בלתי חוקי כנגד אזרחיה הנאמנים ונמנעת מלפגוע באוכלוסיה מתנכרת: היא הורסת יישובים יהודיים ולא עושה דבר נגד בנייה לא חוקית ערבית שהפכה לתופעה בכל חלקי הארץ. ערבים מגורשים רק במקרה שפלשו לשטחים צבאיים מובהקים, לפי פרשנות הכי מצומצמת של המושג “אינטרסים לאומיים”.

ממשלת ישראל לא תוכל לפגוע במתנחלים אם אלה ייוותרו על האזרחות הישראלית.