ברור שיש להתנשאות יהודית תרומה ניכרת בצמיחת האנטישמיות. אך למרות שצרפתים או יפנים או כל אומה אחרת גאוותנים לא פחות מעם ישראל, לא מופגנת כלפיהם שנאה כגון זו המתפרצת כנגד היהודים. אף אחד לא שונא יפנים עקב עובדת היותם יפנים.
חולשת היהודים היא זו שהלהיטה את אנטישמים מאז ומעולם. בני-אנוש תמיד מכבדים חזקים ותמיד לועגים לחלשים. הרחמנות האנושית מופנית תמיד כלפי שני סוגי יצורים חיים: הסוג הראשון הוא בעל מעמד גבוהה יותר: אלו הם חברי אותה הקהילה או העם אשר נקלעו לקשיים שונים ומשונים. הסוג השני הם גם חלשים ומסכנים אך לא מבני אותה קהילה, עדה או מין – אלו הם הזרים. מקבצי נדבות הם הסוג הראשון. תושבי אפריקה הגוועים מרעב הם הסוג השני. חיות מחמד מחוסרות בית נמנות גם הן עם הסוג השני.
יהודים מתנשאים אינם נמנים לא עם אלה ולא עם אלה. הם לא מעוררים בסובבים אותם רגשי רחמנות. ההפך הוא הנכון. החולשה היהודית מעודדת לחבוט בהם ולהשפילם עוד יותר. הרי זו הדרך הפשוטה בה גוי יכול לדרוך על “היהודי החצוף” ולספק תאוות הגאווה שלו.

בעיני הנוצרות יהודים עובדי ה’ קוראים תגר על ערכי נצרות עיקריים.
ניתן להוכיח בפשטות את עליונותה של החברה האחת על השנייה,על ידי השפלת אנשי החברה השנייה בידי הראשונה. דהיינו כל דאלים גבר. וכך במשך דורות החברה הנוצרית צררה את היהודים. אין זה שונה בעולם המוסלמי. בכל מקרה חולשת היהודים היא בחזקת דבר טבעי כאחד מנהגי עולם. “האדונים” ו”הפריצים” יכלו להרשות לעצמם לעשות ביהודים כאוות נפשם בהעדר דין ודיין.
באופן מוזר, התנ”ך מעיד על היהודים כעל אנשים חלשים לרוב – בין אם חולשתם היא רוחנית המתבטאת בבכיים בנוגע לסירי בשר אשר נשארו במצרים, ובין אם מודבר בחולשתם הפיזית אשר ביטויה הוא תבוסות במלחמות.
אומנם לעתים נדירות מצליחים היהודים להקשות לבבם ולהלחם מלחמתם באומץ. ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים הביאה לירידה פלאית ברמת האנטישמיות בכל העולם. לעומת זאת סכסוכים בלתי פוסקים ובלתי פתירים עם פלסטינים ועם הלבנונים הנבזים גרמו לתוצאה הפוכה.
מדינת ישראל הקטנה המוקפת ברבבות מוסלמים, דומה לגטו היהודי בערי אירופה. לקחים שנלמדו תוך כדי הישרדות בסביבה אירופאית עוינת מסייעים לבניית מדיניות ההישרדות בסביבה מוסלמית העוינת לא פחות.
רכות הלב מעולם לא תרמה חברים ליצירת חברים חדשים. אך אומץ מכריח את האויבים לכבדנו.