“אחים! חרפה היא לחמישה מיליון נפש-אדם לפשוט צוארם להורג ולצעוק לעזרה, מבלי נסות כוחם להגן בעצמם על רכושם וכבודם וחייהם. ומי יודע, אם חרפתנו זאת לא היא הסיבה הראשית להבזותנו בעיני עם-הארץ ולשימנו כעפר לכל?” (אחד העם על הפוגרום בקישיניוב)
נשמע כנאמר על גוש-קטיף.

יהודים התרגלו לפחד, והפחד עשה אותם לשומרי חוק – נכנעים לחוק עד מותם.

יהודים ידעו על הפוגרום המתוכנן בקישיניוב. הם אף ארגנו כיתות ההגנה העצמית. אומנם כאשר הצבא והמשטרה הרוסיים הקיפו אותם ודרשו להתפרק מנשקם הם התפרקו ללא התנגדות. הם היו מוכנים להלחם עם פורעים אך לא נגד כוחות השלטוניים למרות שהחוק הוזנח ברוסיה האנטישמית.

יהודים מעטים התנגדו לכוחות השואה הנאצית, אך הרוב נכנע למה שראה כזכותו הבלעדי של השלטון הנאצי.

הרוב היהודי סולד מערבים ומבקש מדינה יהודית בלעדיהם, אולם הוא נכנע לממשלה אשר דוחפת את ישראל לידי האויב הערבי.

יהודים אינם נרתעים ממלחמה: אנחנו נלחמנו נגד כוחותיו של הפריץ גונטה בעיר אומן באוקראינה; אומנם הפסדנו, אך הפסדנו בכבוד. חיילים ממוצא יהודי זכו לאיטורי הגבורה בתקופת מלחמת העולם השנייה בשיעור הגבוה ביותר מבין עמי בריה”מ יחסית למספרם. יהודים בישראל בזמנם נלחמו בגבורה ובהצלחה נגד צבאות ערב.

שימו לב: יהודים אגרו והסליקו נשק בלתי חוקי ברוסיה הצארית העיונת להם וחותרת תחת זכויותיהם הלאומיות; בישראל יהודים נרתעים מלרכוש או להחזיק בנשק לא חוקי למרות שממשלת ישראל מאיימת עליהם באותה מידה. ארטור קסטלר הסביר את התופעה הזאת בסיפרו “אפלה בצהריים”: אנשים מזהים את עצמם עם המערכת מצדיקים את תמיכתם בה אף אם המערכת מדכאת אותם.

לאחר הפוגרום הקישיניובי יהודים הבינו שממשלה היא אויבם, בפוגרום הבאה שהתרחש בעיר הומל (ביאלורוס) הם התנגדו בכוח לשוטרים ופורעים.
מה צריך לקרות כדי שיהודים בישראל יעשו אותו דבר?