קבוצות טרור יכולות להסתדר ללא מימון נרחב – הן יכולות לסחוט או לאסוף תרומות קטנות. אספקת נשק גם היא לא חשובה להם מאוד: שפע של נשקים לא עזר לאף ארגון גרילה, אך רבים מהם נלחמו עם רובים ישנים ורמונים עבודת יד. החזבאללה מקבל טילים, חמאס יוצר אותם מדשן, ושניהם נורים על ישראל. שני דברים הינם קריטים למחבלים: תמיכה ציבורית של מטורתיהם המידיות ובסיס טריטוריאלי. התמיכה הציבורית מבטיחה למחבלים שלא יהיה פיזור של משאבים פיננסיים ולוגיסטים. הבסיס הטריטוריאלי, חוף מבטחים בטוח שכזה, קטן ככל שיהיה, מאפשר להם להתאמן, לאגור נשק ולהרגע. ממשלות יכולות להביס מחבלים או על ידי השמדה עקובה מדם של התמיכה הציבורית או על ידי כיבוש אותו חוף מבטחים. ברק נתן לחזבאללה חוף מטבחים דומה בעמק הבקעה, שרון נתן לחמאס את עזה.

המחבלים יכולים להרשות לעצמם חוסר אחריות. הם מתחבאים בקרב אזרחים, מקבלים מציאות של נקמה נגד האוכלוסיה והתשתית, ומציגים דרישות לא מציאותיות. ארגון הטרור של החמאס חלם על שליטה בעזה. ימים לאחר שהשלטו עליה, החמאס עומד בפני מצב שונה לחלוטין: אחריות. לפני מספר שבועות, החמאס היה נלחם בישראל בעוד שהיה משאיר את העבודה השגרתית בידי הפתח. לפתע, החמאס הוא זה שצריך לדאוג לשנאים שהוצאו מפעולה לאחר התקפות התגמול הישראליות. ערביי עזה כעת רואים בחאמס אחראי לאספקת המים והחשמל הרציפה מישראל, לפתיחת מעברי הגבול, להמשך הסיוע מחו”ל. החמאס מוכרח כעת לעזוב את שאיפותיו הטרוריסטיות ולתנהג כממשלה. הממשלה האיראנית, אחת מנותנות החסות של החמאס, מתעלמת לחלוטית מהצרכים הכלכליים של אזרחיה והינה מתעלמת מהסנקציות המוטלות עליה, אך איראן הענקית עם יצוא הנפט המסיבי שלה יכולה להתמודד עם תקופת קושי – עזה אינה יכולה. שבועיים של מצור יכריחו את ערביי עזה לחזור לעידן הברונזה, זו הפלסטין שבה הם טוענים שהם חיים. כמו אש”ף לפני שנים, על החמאס לעזוב את הרטוריקה הפטריוטית שלהם ולקבל את מציאותה של ישראל, או להביא לסנקציות שיהפכו אותו לבלתי פופולארי.

החמאס לא תכנן להשתלט על עזה. אלימות הרסנית מצד שני הצדדים התדרדרה, מכה תחת מכה עד שהפתח ניסה להתנקש בהנייה והחמאס הגיב לניסיון. התמוטטותו של הפתח בעזה הפתיעה את החמאס שהתכוון לנקום באותו המטבע ולא להביא להפיכה. החמאס טוען שנסיגתו המכוונת של החמאס כך שיראה כאילו החמאס התכוון להפיכה הינן מוטעות לחלוטין. עבאס בקושי הצליח לפתות את החמאס אל המלכודת, א מפקדי הפתח ידעו שאין להם כל סיכוי בעזה. עבאס היה שמח להשאיר את העיר הענקית בידי החמאס. לא מצרים ולא ישראל רוצות לשלוט בהמונים הפלסטיניים בעזה – עבאס, גם הוא, היה רוצה מדינה פלסטינאית ללא העזתיים.

לאחר ההשתלטות הבלתי רצוייה, החמאס פעל כדי להחזיר את המצב לקדמותו. הנייה הציע מיד לקרוא לכל תומכיו לכבד את הפסקת האש. הוא הגיע עד כדי כך שהציע ממשלה ללא החמאס, שתורכב מטכנוקרטים עצמאיים. החמאס קרא לפלסטין מאוחדת. אך יהיה להנייה קשה מאוד להוריד את ידיו מעזה. הפתח ידרוש הסכם פשרה משפיל שיסיר את החמאס מהסצנה הפוליטית הפלסטינית.

החמאס קרוב להיסטריה. עשורים של מאבק סבלני התבזבזו בגלל צעד שגוי אחד – ההשתלטות על עזה. ניצי החמאס, שלא יכלו לספק תשואות חיוביות, קראו למלחמה כוללת נגד הפתח. הפוליטיקאים של החמאס מפצירים במצריים לקבל את שלטונם הבלתי מכוון בעזה – סגירת הגבול המצרי הינה אחת מסיוטים רבים שיש להם. הפתח, לא ישראל, הטיל מצור על עזה על ידי כך שביקש את הפסקת משלוח הדלק לעזה. החמאס לא ירה כל טיל על ישראל לאחר ההשתלטות – רק כוחותיו של הפתח עושים את העבודה על מנת להביא לתגובות הישראליות.

החמאס דומה לטליבאן: קבוצה של קיצונים מיליטנטים המשתלטים על מדינה. אך עזה שונה בתכלית מאפגניסטן: בעזה, אין כל מקום להתחבא. מולה עומאר היה מתון ביותר ביחסי חוץ, ואפילו נלחם בייצור סמים, מקור ההכנסה הראשי של האפגנים. אך, כיוון שהיה פונדמנטליסט, הוא לא יכל לסרב לאוסמה המוסלמי מאוד. בעזה הקטנטנה, כמעט כל קבוצת גרילה היא איום פוטנציאלי על החמאס. החמאס ישמיד את הקבוצות המיליטנטיות המתחרות, וישראל תוכל להכניע את האחרות בקלות. אין כל סכנה של טליבאניזציה בעזה תחת שילטון החמאס. לעומת זאת, החמאס ילך בעקבותיו של ארגון האם שלו, האחים המוסלמים, ויהפוך לארגון איסלאמי מתון.

להשאיר את החמאס בידי עזה אינה מספיקה. ישראל צריכה להרשות לחמאס להרוס את הפתח בגדה המערבית. לאחר מכן עליה לתת לירדן להציב את כוחות שמירת השלום שלה בגדה המערבית. לאחר שהחמאס והפתח ימצו זה את כוחותיו של זה, וללא כל תשתית פוליטית של מדינה פלסטינית, ירדן תספח את המובלעות הפלסטיניות בגדה המערבית בתצורת קונפדרציה. ישראל תשאר עם ירושלים, ההתנחלויות ואולי גם חברון.

ישראל טועה לחלוטין בתמיכתה בפתח. שלום עם בוגדים הינו חסר ערך. ישראל חתמה על הסכם שלום עם אמין ג’מאל מלבנון רק כדי לראות כיצד ההסכם הוקע חודשים לאחר מכן. הסכם שלום עם הפתח יאפשר לישראל לסגת מהשטחים – מה שהיא יכולה לעשות גם ללא הסכם. הפתח לא יכול ולא רוצה להלחם במיליטנאטים האנטי-ישראליים. החמאס זכה בבחירות בגדה המערבית. סיוע לפתח מערערות את האמון באמריקה ובישראל בעולם הערבי: עם כל הרטוריקה, המערב מסייע לבריונים כנגד מפלגה שנבחרה באופן דמוקרטי. הפלסטינים שונאים את הפתח – חבורה של גנגסטרים ומאפיונרים. החמאס, על אף שהוא אוייבנו, הינו הגון הרבה יותר מהפתח. שלא כמו הפתח, החמאס לא יחתום ברצון על הסכם שלום, אך הוא יכול להציע לישראל דבר חשוב יותר: שלום בר קיימא.