דברתי עם קבוצה של סטודנטים נוצרים אוהדי ישראל. אחד מהם ביקש שאגדיר את ההבדל בין האמונות שלנו. יש כמה וכמה אסכולות בנצרות וגם ביהדות ולפעמים הם חופפים. למשל יש כאילו-יהודים שוויתרו על קדושתה של שבת וישנם נוצרים שומרי שבת. יהודים-רפורמים מזכירים את הפלג הלותראני של הנצרות.
דבר תחיית ישו מהמתים בעצם לא נראה כל כך קריטי. נקבל לרגע שיהודים הסכימו לאמיתת עובדת תחייתו של ישו – מה הלאה? כיצד זה ישפיע על אורח חיינו? האם זה יחייב אותנו לוותר על שמירת מצוותינו? לא, הרי ישו ציווה לנהוג כפרושים וזה כולל את התורה שבע”פ. האם זה יחייב אותנו למלא אחר הוראותיו של הכתוב כלאחר יד באבנגליון? ג’יימס ציווה על הדם אך לא אמר מילה לגבי רצח או גזל. האם זה אומר שהנצרות מתירה רצח וגזל? אנו חייבים בגמילות חסד. הכיצד? הרי נוצרים אדוקים טבחו באחיהם היהודים. אהבת הרע הוא חוק כללי מדי מכדי לקיים אותו. ישראל לא מקיימת את חוקי היסוד בלבד כפי שהאמריקנים לא חיים ע”פ הצהרת הזכויות בלבד. אנשים צריכים הוראות הרבה יותר מפורטות. ביהדות אלה הם המצוות. הקהילות הקדומות של הנוצרים הראשונים היו יכולים להרשות לעצמם לוותר על חוקים כי קל לאהוב את בני הקהילה המצומצמת. ברם כשקהילות גדלו כל מערכת עברה בירור ונצרים נאלצו לבטל לפחות אחת ממצוות היסוד – השבת, אך קיבלו על עצמם את האיסורים של ריבית ומשכב זכור. אמנם בעצם ההבדל הוא בכך שיהדות היא פרגמאטית והנצרות – אידיאליסטית. היהדות מורה על בנית החברה ע”פ עקרון של הימנעות בגרימת נזק לזולת: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הנצרות עוותה את הכלל הזה מעט והפכה אותו לבלתי ניתן לביצוע: תעשה לחברך כפי שאתה חפץ שיעשה לך. העיקרון הזה לא עובד, במיוחד אם החבר זה כולם. אי-אפשר להשביע את כולם אם אתה בעצמך רעב. אתה לא יכול לספק לכולם את הכול אם אתה בעצמך חסר דברי יסוד.
אידיאליזם נשמע יפה אך הוא אינו כזה. אם אנשים אינם מסוגלים למלא אחר החוק הם מוותרים עליו. הם צריכים הסברים רציונאליים לכישלונות. מצות האהבה לא יכולה להיות שקרית אך הבעיה היא בנאהב. מי שאינו אהוב – שונא, וגם הנוצרים הכי אדוקים מתקשים לאהוב אנשים כאלה. שנאת הזר הוא הצד השני של האהבה. הנוצרים לא מסוגלים לאהוב את היהודים השוללים את תורתם, לכן הרבה נוצרים שונאים יהודים.
האידיאליזם הנוצרי גרם הרבה צרות ליהודים. תורת האהבה השמאלנית המתבטאת באהבת האויב יכולה להמיט לאסון.