קצבאות המדינה עולות לתלמידי הישיבות בישראל ביוקר מבחינה מוסרית-ערכית: רבים באים ללמוד בישיבה רק כדי להבטיח לעצמם מלגה חודשית ולקבל פטור משירות צבאי, אך באותו זמן תומכים בהקמת התנחלויות ומלחמות יקרות בהם יהודים אחרים משמשים כבשר התותחים. לימוד התורה צריך להיות משולב עם פעילות מועילה לטובת הציבור והגנה על ביטחון המדינה. רבנים מפורסמים רבים היו עניים; החובה לעבוד כדי להתפרנס חלה על כולם ללא יוצא מן הכלל. החיים על חשבון אחרים אינם מוסריים. קצבאות המדינה אף מרחיקות את הציבור מלגמול חסד לתלמידי חכמים, למרות שגם אלה צריכים להימנע מלהזדקק לציבור ולפרנס את עצמם בדרך כלשהי. לא במקרה ההלכה אוסרת להפוך את לימוד התורה למקור לרווחים – יהדות מחנכת לחיים מלאים תועלת במציאות. ישנם כאלה שמנסים לדמות את הקצבאות למעשר המסורתי, אולם רבנים של היום – אינם לויים. אחרים טוענים שקצבאות נועדו להשלים לרבנים את השכר שהם היו יכולים להרוויח אילולי עיסוקם בתורה, אך זה נכון רק לגבי מספר מצומצם של רבנים שנבחרו ע”י הציבור לשמש כראשי קהילות במשרה מלאה.

רבי יוסף קארו לא הסכים לדעתו של הרמב”ם המחייב את תלמידי החכמים לעבוד לפרנסתם. הוא התבסס על ההשערה שאין ספק שהציבור תמך ברצון בחכם כמו הלל בזמנו. ברם טענתו של המחבר מנוגדת למסורת התלמודית לפיה הלל הזקן עבד קשה לפרנסתו וגורמת גם להפיכתה של צדקה מנדבה לחובה. ישנה נטייה אנושית המשחיתה את הנפש בהעדר העיסוק במלאכה, וגם לא כל רב חסין ממנה.
מספר ימי החופשה הנובעים מחגים יהודיים מסורתיים בישראל גדול בהרבה בהשוואה עם מדינות השוק החופשי. אולם רוב יהודים אינם שומרי מסורת קפדניים. אם יהודים היו שומרי תורה באמת הם היו עובדים שישה ימים בשבוע ונחים רק בשבת, אולם בישראל מקובלת שיטה של חמישה ימי עבודה וסוף-שבוע ארוך. התייחסות שטחית למסורת מזיקה לכלכלתה של ישראל.