ישנן שתי סיבות עיקריות לשחרורם של עצורים ע”י מדינה: חנינה לעבריינים זוטרים, ושבויי מלחמה בתום מצב הלחימה. לעיתים נמתחת ביקורת נגד מוסד החנינה: קיצור תקופת המאסר מעידה כביכול על חומרתו המופלגת של העונש המקורי. מדינות מתוקנות עברו לשיטת השחרור המוקדם על תנאי, וחנינה נידונה לגבי כל עבריין באופן אישי וקפדני. חילופי השבויים מתבצעים בדרך כלל אחרי החתימה על הסכם שלום או הפסקת האש בפועל. שחרור השבויים בטרם נדמו צלילי המלחמה מחזיר את המשוחררים חדורי השנאה לשוביו אל שורות הלוחמים. לפעמים מתקיימים חילופי השבויים הטקטיים לאחר תקריות אלימות חסרות משמעות כדי לחסוך מהצדדים את ההוצאות על החזקת השבויים אם מספרם שווה ערך משני הצדדים. מדינה שאינה מסוגלת לכלכל מחנות שבויים מוציאה אותם להורג או מרעיבה אותם למוות. שחרור שבויים תוך כדי לחימה בדרך כלל אינו מקובל.
האם ישראל נמצאת במצב מלחמה עם פלסטינים? אלה שממלאים את בתי המעצר הישראלים ישיבו בחיוב. בבית הם נחשבים לגיבורי מלחמה ולאחר שחרורם הו וודאי יחזרו לא לחיי שלווה בכפר אלא לשדות הקרבות נגד ישראל. רוב המשוחררים בעסקאות קודמות ללא ספק הצטרפו לשורות הלוחמים.

ישנם מקרים בהם לא משחררים את השבויים בכלל ומחזיקים אותם כקלף מיקוח או בני ערובה. למשל ברגותי – יכול להיות שהוא לא השתתף עם לוחמי “גדודי חללי אל-אקצה” בפיגועים נגד ישראל ונעצר כמחווה לערפאת, אולם כעת הוא מהווה קלף מיקוח יקר ובן-ערובה טוב ולכן חייב להישאר במעצר. ישראל צריכה לנצל את בני הערובה שבידה.
ישנם מקרים בהם השבוי לאחר שחרורו נדון בשובו לביתו על פשעי מלחמה. רוב הלוחמים הפלסטינים השבויים בישראל לחמו כחיילים אך חלק מהם אשמים בפשעי מלחמה כגון רצח נשים וילדים.
לא חשוב אם ישראל מפגינה את “הרצון הטוב” כשהיא משחררת שבויים וקוראת לזה “חילופי השבויים” כדי לסבר את האוזן. מה שחשוב זאת התגובה של פלסטינים למחוות הרצון הטוב הזאת. והם מפרשים אותה כוויתור ישראלי שהושג במחיר דמים. ערבים יתגאו בהישג הטקטי ולא ייוותרו על הזדמנות לזכות בהישג הזה שוב. “החילופים” עושים חטיפת ישראלים לשיטה יעילה עבורם. “החילופים” משכנעים את ערבים ששובם הביתה מובטח אף אם ייתפשו תוך כד הלחימה.
עסקאות חילופי השבויים הלא פרופורציונאליות משרתות את התעמולה הפוליטית של השלטון. המאמצים לשחרורו של רב”ט שליט מטיבים עם תדמיתה של “קדימה”,למרות הנזק המדיני. עסקת החילופין משווה את חייו של שליט לחיי מאות היהודים שנרצחו ע”י שוביו ולמאות נוספים שייהרגו בעתיד. חירותו של שליט היום שווה יותר מחיי מאות יהודים בעתיד.

החילופים האלה מנוגדים גם לרוחה של היהדות. מבצעי הפשע חייבים לבוא על עונשם ואין מה לדבר על חיילי האויב בזמן המלחמה. אסור לרחם על אנשי זדון גם אם נוח לישראל להציף את פלסטין בגנגסטרים ערבים כתוצאה משחרורם מהשבי. היהדות מצווה על פדיון שבויים בתנאים שונים. חוטפי יהודים היו מרוויחים בכל מקרה: או ע”י קבלת פדיון מקהילה יהודית או ע”י מכירתם לעבדות. פדיון שבויים לא הפך את החטיפה לרווחית יותר ממה שתכננו החוטפים. כעת הודות לשיטת חילופי השבויים החטיפות נעשו לעסק כדאי ביותר עבור ערבים ומעודד אותם לחטיפות נוספות.

הבעיה שמתגלה בהחזקתם של שבויים רבים בישראל גורמת לנו לחזור להיסטוריה המקראית. בימי קדם בישראל לא נהגו לאסור אנשים לתקופות ארוכות. עצם הרעיון של החזקת פושעים בהסגר במשך עשרות שנים על חשבון הציבור היה מנוגד לתפיסתם הפרגמאטית. גרימת נזק לבריאותו של הפושע ע”י מלקות יכול להיראות אכזרי בעיני המורליסטים שבינינו אולם יהודים רבים היו מכים את טרוריסטים ללא היסוס. מלקות והוצאה להורג בפומבי בהחלט עונים לדרישות המצב. התורה השורשית מורה על עונש מוות לרוצח: “שופך דם באדם דמו יישפך” . למצווה הזאת אין קשר להשפעה האסתטית של המעשה, או למניעת הרצח העתידי, או לשאלות המוסר בנטילת החיים מאדם. המצוות ההוצאה להורג מורה על צדק, צדק לרוצח, צדק כלפי קורבנותיו. אין להירתע מטעות אפשרית: אף אם ישראל תוציא להורג מישהו שאינו רצח בעצמו הוא עדיין מהווה חלק מארגון הרוצחים. אני יכול לישון עם זה בשקט. גם ממשלת ישראל תוכל: הרבה אנשים תמימים נפלו בלבנון מההפצצות במלחמה האחרונה ע”פ פקודתה.
ובבקשה – אל תתחילו בתואנות: “אין לנו סנהדרין היום כדי לגזור דיני נפשות…” מערכת המשפט הישראלית שולחת למאסרים ארוכים את יהודים שהרגו ערבים מתוך הגנה עצמית – ישנו הגיון רב יותר בהוצאתם להורג של ערבים שרצחו יהודים.
בעיית חילופי השבויים תאבד מחריפותה אם ישראל תחדל לקחת שבויים.