פסח הוא חג נפלא ומעורר גאווה. יהודים זכו בהתמודדות נגד המעצמה העולמית של אותה התקופה. אולם הרבנים לא רצו שהיהודים יתגאו בכוחם. יהודים חלשים ממושמעים יותר לרבנים, יותר מקובעים למחשבות על העולם הבא. יהודים חלשים גמישים יותר, מסוגלים יותר לשרוד. הרבנים “דיללו את מהותו של החג במים”. סעודה ומשתה תפסו את מקומו של הכבוד. אבל על תלמידיו של רבי עקיבא האפילה שמחת החג. רבנים שכחו את הצורך להסתגל למציאות. דוגמתו של רבי עקיבא מנוגדת למטרותיהם. במקום לפרסם פאת’מות (סליחה – פסקי-הלכה) לגבי עניינים זוטרים הנוגעים לחיי הפרט, לשבת ולהמתין לביאת המשיח – רבי עקיבא לקח אחריות והכריז על בואו בדמותו של בר-כוכבא. רבי עקיבא לא היה טיפש, הוא העריך את סיכויו המוגבלים של בר-כוכבא מול הרומאים. ובכל זאת, רבי עקיבא לא נכנע למציאות ולא הסתפק בהצלת הישיבה שלו בלבד. הוא הכריז מלחמה. הוא שם את הכבוד הלאומי מעל ערך החיים, אפילו מעל ערך לימוד התורה שהיו שניהם מונחים על כף המאזניים. כך גם רב כהנא כעבור תשע מאות שנה הבין שעליו למלא את תפקידו ולהשאיר את גורל היהודים בידי אלוהים. מלחמת רבי עקיבא קבעה עיקרון עליון: עלינו להלחם על אמיתות שערכן עולה על חיי-אדם.