מדינות לאומיות מקדשות את גבולותיהן ושומרות עליהן בקנאות. בהעדר האמונה הדתית הן מאמינות בקדושת גבולות המדינה. כדי להסיר כל ספק לגבי גבולותיהן מדינות לאומיות גדולות מאבטחות את גבולותיהן של נסיכויות ורשויות חסרות משמעות או אפילו את גבולות מדינות האויב. מכאן תשומת הלב הרבה לגבולות במזרח-התיכון.
המקבץ האתני הערבי אינו מתחלק ללאומים. סעודים לא נבדלים מעומאנים יותר מההבדלים בין השבטים בתוך סעודיה עצמה. קווי ההפרדה בתוך האומה הערבית אינם ברורים. סעודיה ואיראן הן מדינות לא יציבות וניתן לחלק אותן לפחות לחלקים סונים ושיעים. נוצרים ומוסלמים יחלקו את לבנון. גם הדרוזים עלולים לדרוש חלק מלבנון. הממלכה הירדנית תקרוס והירדנים יתאחדו עם ערביי יהודה ושומרון. נדרשת התפתחות כלכלית ותרבותית כדי שהם יוותרו על קשרים שבטיים לטובת מדינה גדולה, מגה-פוליס ענקיץ עוד לא הוכיחה את עצמה לאורך ההיסטוריה. רוב המדינות הלאומיות של אירופה בנות מאה שנה או מעט יותר, הערבים מפגרים בהתפתחותם במאות שנים אחרי אירופה. הם עוד לא בשלים למדינה לאומית. מדינות ערביות לאומיות מתפתחות לח’ליפויות כמו עומאן או לדיקטטורות כמו מצרים: הקשרים השבטיים עדיין חזקים. שבטים שנאלצים להתקיים במדינות מלאכותיות כאלה מתקוממים ומוסיפים ללחץ המצב הכלכלי הקיים. מלחמות אזרחים לא מעסיקות את הערבים מספיק בכדי להטות את תשומת ליבם מהגורמים החיצוניים: להפך – הם פורקים את מצוקותיהם על חשבון אויבים חיצוניים: ישראל וארה”ב.
מדינות ערב יתפרקו בסופו של דבר לישויות הניתנות לשליטה. זה יתרחש כתוצאה מהמאבקים בין השבטים או בשל גידול אוכלוסין, כשתקציב המדינה יהיה חסר לרכוש את ההסכמה החברתית. המערב ניסה פעם לקבוע את הגבולות של רואנדה ויוגוסלביה – ראו מה יצא מזה. הניחו לערבים לקבוע את גבולותיהם.