תנועת שלום עכשיו מוחה נגד רכישת הבית בחברון על ידי מתנחלים. לדעתם, היהודים כופים עסקת רכישה מפוקפקת על ערבי מסכן. תמוה הדבר – כיצד קומץ יהודים יכול ליטול את הבית מידי ערבי הנתמך על ידי אלפי שכניו, על ידי משטרת ישראל וארגונים יהודיים שמאלניים רבים שבכל עת שמחים לייצג אותו בבית המשפט? ערבי שבנה בית בן ארבע קומות – ודאי אינו מסכן, הוא אינו נראה כטרף קל.
הסיפור הוא פשוט: ערבי החל לבנות בית גדול מדי והוא אינו מסוגל להשלימו. אז הוא מעמיד את האתרים למכירה במחיר מופרז יחסית לשוק הנדל”ן בחברון. מצד שני, יהודי חברון מודעים לכך שכל פעילותם נמצאת תחת מעקב של שלטונות הצבא וארגונים פרו-פלסטיניים, דאגו שעסקת הרכישה תהיה כשרה, ללא רבב.
מה תמוהים תנאי הכיבוש הזה: זכויותיו של הכובש מוגבלים יותר ביחס לזכויותיו של הנכבש. הכובש מחמש את הנכבש בנשק אוטומאטי – בידי הערבים אלפי רובי סער, הערבים בונים ללא הפרעה אלפי בתים לא חוקיים – ואילו ליהודים אסור לרכוש נשק אוטומטי, ליהודים אסור אף להשלים או להרחיב את הבתים הקיימים, שלא לדבר על בניה חדשה. לא נמצא תקדים בהיסטוריה למצב זה, בו זכויותיו של הכובש נפגעות מהכיבוש.
אם לערבים מותר לעבוד בישראל יש לאפשר זאת גם ליהודים בשטחים הנמצאים תחת שליטה פלסטינית. הדרישה מהיהודים לעזוב את חברון כמוה כדרישה מהערבים להסתלק מתל-אביב. יהודים לא דורשים שליטה מלאה על חברון אלא רק אוטונומיה תרבותית ושמירה על המקומות הקדושים, ואלה מוגנים להם בחוקי השריעה. בעקבות האירועים האחרונים יהודים רבים שוקלים לוותר על אזרחות ישראלית כדי לקבל אפשרות חוקית להישאר מעבר לקו הירוק כאשר ישראל תיסוג ממנו. חשוב להם יותר לחיות במקום בו דרכה רגלו של אברהם אבינו מאשר להיות מזוהים עם תל-אביב, על מופעי החשפנות והבארים שבה.
בניגוד להתנחלויות אחרות יהודי חברון לא מחזיקים בשטח משמעותי ורוכשים כדין בתים מערבים. לעומת זאת, בתי יהודים שנשדדו מהם ב פרעות תרפ”ט בחברון מצד הערבים – לא הוחזרו להם. אם כך מאזן הצדק הוא לטובת יהודים.
תוכלו להגיד שהנוכחות היהודית בחברון מונעת את השגת השלום עם הערבים? קשה לקבוע מה גורם להשגת השלום ולהפך. זכרו את מטחי ה”קסאמים” על שדרות ואת מלחמת לבנון האחרונה: נסיגות מלבנון ומעזה לא הביאו שלום. חברון יכולה לשמש דוגמה טובה לדו-קיום: היהודים מסתובבים שם באופן חופשי ונוסעים עם חלונות פתוחים בזמן שהערבים ממגנים את חלונותיהם בסורגים ורשתות – וכל זה במצב בו ערביי חברון מחזיקים בנשק רב בהרבה מאשר היהודים.
התצוגה הגדולה ביותר במוזיאון החברוני מספרת על הפוגרום ב-1929 כאשר ערבים שחיו בדו-קיום עם יהודים רצחו את רובם, כולל אחיות של בית החולים “הדסה” שטיפלו בערבים בחינם. מי שסבור כי המנטאליות הערבית השתנתה ראוי שישים לב להתפרעויות בעיראק של היום.
בית-המריבה עומד במקום אסטרטגי חשוב: הוא נמצא על הציר היחיד המחבר בין חברון לקריית-ארבע. השאלה היא – מי יירה מחלונות הבית הזה כאשר יחזרו הפרעות – יהודים או ערבים? אין לצפות שצה”ל יתערב, כפי שלא התערב בעת שד”ר ברוך גולדשטיין נאלץ לבדו לסקל את הפוגרום המתוכנן. חייהם של יהודי חברון יהיו תלויים רק בהם, והשליטה על הציר הזה חשובה מאוד.
הפגנות של שלום עכשיו בחברון מדרבנות את הערבים. לא עלה בראשם של ערבים לערער על עסקת הרכישה בבית המשפט עד שארגוני השמאל יהודיים הציעו זאת להם. לערבים זהו משחק ללא הפסד: להכות ביהודים בעזרת יהודים. “שלום עכשיו” הרס את המיתוס שיהודים עומדים כחומה לתמוך איש ברעהו.
האירועים בחברון מדיפים ריח רע: השמאל היהודי והשמרנים הערביים עשו יד אחד נגד יהודים נאמנים. יהודים ממשיכים לחיות את חייהם למרות ההמולה סביבם. לא קל להפחיד את היהודים המהלכים עם ראש מורם בין הקרוונים המחוררים מיריות הערבים, במקום אליו מתנקזים כל התפילות בטרם יעלו השמימה.
מוזר לראות ילדים יהודים משחקים ליד בית המריבה, את פניהם של יהודים לומדי תורה, עובדים ולוחמים: הטיפוס היהודי שנחשב לנכחד.