דיבורים על צה”ל הבלתי מנוצח לעולם הם מוגזמים. המיומנות האישית, במיוחד ביחידות העילית היא מעולה, אך כל הקשור לפיקוד ואסטרטגיה הוא כשלון טוטאלי, בייחוד בחי”ר. מאז ימיה הראשונים של מלחמת העצמאות, דרך הכאוס של מלחמת יום-כיפור ועד להפסד הצורב במלחמת לבנון 2006 התכנון האסטרטגי של המטכ”ל היה זוועתי. זה היה צפוי בהילקח בחשבון את ההססנות הישראלית ואת המזימות הפוליטיות. צליחת תעלת סואץ על ידי אלוף אריאל שרון הייתה אלתור, מלחמת לבנון הוכרעה על ידי בזבוז לא יעיל של עוצמות האש. במצב של העדר העומק האסטרטגי לאחר הנסיגות מיהודה, שמרון ועזה, ההססנות הישראלית היא התאבדות לדעת, אך תורת הלחימה הישראלית לא מציעה אלטרנטיבות. צה”ל הולך ויורד ברמתו, מוחלש אידיאולוגית, מושפע מדעות פוליטיות שונות, מושחת מוסרית, לא יעיל. צבאות ערב משתפרים מיום ליום: חוץ מהאמל”ח החדיש יש להם יתרון חשוב נוסף – החלטיות מנהיגיהם. גם משאבי אנוש והעומק האסטרטגי מאפשר להם לנהל מלחמות התשה.
היהודים הם יותר חכמים ויותר אמיצים מהערבים. אין לנו סיכוי לשרוד את מלחמות ההתשה. במלחמה ממוקדת ועצומה אנחנו נתגבר על האויב הערבי. אין אלטרנטיבה אסטרטגית לשימוש בנשק גרעיני.