לקראת יום הזיכרון החלה הטלוויזיה הישראלית לשדר תוכניות על השואה. אולם את הסיבות האמיתיות לשואה לא מוזכרות בהן.
עשרות אלפי יהודים צעדו אל מותם תחת השגחה של שוטרים נאצים עלובים ואוקראינים שיכורים. יהודים גלותיים איבדו לא רק את כבודם ואת השכל הישר אלא אף את רצונם לחיות. המדינה היהודית מעדיפה להציג את הגבורה ומסתירה את הצד האפל – אנחנו הלכנו כצאן לטבח ולא נפלנו מות-גיבורים. מדינת ישראל אינה צריכה את הגיבורים, היא זקוקה לעוד קרבנות שיעלו על מזבח תהליך השלום.
העולם צפה באדישות ברצח היהודים, גם בידי גרמנים אז, גם בידי ערבים ב-1948, 1967, ו-1973. אין לצפות מהם לסיוע כנגד הנשק הגרעיני של איראן ופקיסטן – האירופאים יוסיפו לספרי לימוד ההיסטוריה את הפרק על ההשמדה האטומית של תל-אביב. אותה קהילה בינלאומית שיוצאת מגדרה בקשר לדרפור דורשת מישראל להקים מדינה ערבית עוינת עשרים קילומטרים מתל-אביב.
ליהודים לא איכפת מיהודים אחרים. יהדות אמריקה בילתה בנעימים כאשר ילדי יהדות אירופה נשמדו בתאי הגזים. ישראלים רבים מרשים לעצמם לבלות בזמן שבשדרות ילדים נהרגים מ”קסאמים”. השאלה “מה אני יכול לעשות?” – אין לה מקום. כל יהודי חייב לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את ההתאבדות שתגיע כתוצאה להקמת המדינה הפלסטינית הערבית. זה כולל השתתפות בהפגנות, אפילו תוך התנגשויות עם המשטרה, תרומות למתיישבי יהודה ושמרון. עלינו לעשות את חלקנו, את השאר נשאיר בידי אלוהים.
.