חג הפסח מציין את היווצרותו של העם היהודי כישות פוליטית. בני אומות שונות הצטרפו לבני ישראל ביציאתם ממצרים ובכך שללו את ייחודו האתני של עם ישראל לנצח, והגדירו את מושג האומה מחדש במושגים דתיים.
ייסודו המחודש של עם ישראל בזמננו דומה למאורעות יציאת מצרים בהבדלים מסוימים: לז’בוטינסקי לא הייתה את העוצמה של משה-רבנו, הוא לא הצליח לשכנע את היהודים להציל את עצמם על ידי היציאה מעבדות-אירופה ולהימלט מההשמדה. יהודים הטילו ספקות בגורלם עוד בהיותם בסיני וביקשו לחזור למצרים המשעבדת והממיתה; יהודים שניצלו בשואה היום מבקשים להגר, לרדת מישראל. יהודים בהר סיני השתחוו לעגל הזהב. היהודים של היום משתחווים לאלילי הדמוקרטיה השוללת הבדלים אתניים ומשלימים עם נוכחות הערבים במדינתם. ליהודים כעבור שלושת אלפים שנה נשאר קשר סמלי בלבד ליהדות. פעם, בעקבות עצת המרגלים הם נמנעו מלכבוש את ארץ כנען, ממשיכי דרכם בעצת השמאלנים ב-1967 סרבו לספח את יהודה ושמרון. יהודים ראו את עמוד האש ששמר עליהם במדבר, הם היו עדים לניצחונות הנפלאים ב-1948, 67′, 73′, אך לא זה ולא זה הסירו את הספקות מליבם.
משה יצר תקדים כשהרג את המצרי שהכה יהודי. משה שבר את העיקרון של “עין תחת עין” ברמה טקטית אבל יצר את העיקרון של מידה כנגד מידה ביחס לנזק ההדדי. מעשהו קובע את האחריות הקולקטיבית: אחד יכול לשלם על מעשיהם של יהודופובים אחרים. משה לא הרג את המצרי על הכאת יהודי אלא כענישת הראווה על כל הנזקים שנגרמו לעם היהודי על ידי האויב המצרי. מעשהו של משה הוא הוראה ליהודים כיצד להתייחס לאויב הערבי.
בני עמלק ודאי היו מוטרדים מכמות היהודים שפלשו לאדמתם. כוונת היהודים לייסד את מדינתם ודאי פגע בזכויותיו הריבוניות של עמלק. היהודים אפילו לא שקלו את האפשרות של פשרה פרגמאטית של שילובם של בני עמלק בתוך מדינתם. לוחמי עמלק האמיצים ביצעו גיחות תדירות נגד יהודים. זמן רב היהודים לא היו מסוגלים להתגבר עליהם, אך הם זכרו את כל הנזקים שנגרמו להם. בסוף התקופה מלכם היהודים שאול נקם בעמלק, השמיד אותם ושמואל הנביא באופן אישי ביתר את אגג – מלכם של העמלקים. יהיה מעניין לראות את הרב הראשי לישראל מבתר את אבו-מאזן.