פיצוץ אטומי איראני בניו-יורק יביא לאובדן מספר מסוים של חיי-אדם, אך ישקם משהוא חשוב יותר: את הרגשת האחראיות האזרחית הכוללת. אומה שמצביעה פעם אחר פעם בעד מועמדים המזייפים ומזויפים זקוקים לתלתלה רצינית שתחזיר אותם למציאות. תביטו על הסנקציות החדשות נגד איראן: מועצת הביטחון מורה לאסור סחר בנשק עם איראן וקובעת כי יש להקפיא את הנכסים של דמויות-מפתח אחדים של התוכנית הגרעין האיראניים. אבל איראן ממילא אינה סוחרת גדולה בנשק: הסנקציות לא תעצורנה את ההברחות האמל”ח לחיזבאללה. גם הקפאת הנכסים היא פיקציה: במשך אותה שנה שהסנקציות נדונו החשבונות של האישים הנענשים כבר רוקנו על ידי בעליהם. בעידן האוף-שור הסנקציות האלה הן פתרון דמיוני כמו גם ההצעה של מדינות אירופה להעשיר את האוראניום עבור איראן בתמורה לפיקוח על הפעלת הכורים: זה היה עובד עד שאיראנים היו מגרשים את המפקחים משטחם.
כשהיא שקועה במאמצים חסרי תוחלת של הדמוקרטיזאציה של כל העולם, ארה”ב מנסה לחלוק את האחראיות על הטיפול בבעיה האיראנית עם צרפת, רוסיה וסין, זאת אומרת – עם השותפה המערבית של חומייני, עם שברי האימפריה הסובייטית, הספקית העיקרית של הטכנולוגיה הגרעינית לעולם המוסלמי, ועם משטר האנטי-מערבי, הציני, שאינו מאוים על ידי האטום האיראני. לאחר הכישלונות בוייטנאם ועיראק שנחרטו בזיכרונו העולמי, ארה”ב הייתה יכולה להחזיר לעצמה את יוקרתה על ידי מכה אטומית אחת על מתקניה הגרעיניים של איראן. עם כל התרברבויות – אין לאיראן תשובה הולמת לזה. רוסיה תתפעל בסתר. אירופה תזעק כהרגלה. העולם יהפוך לבטוח מעט יותר. או, לחילופין, ישראל הייתה יכולה לקחת את המשימה הזאת על עצמה, ולשקם את מעמדה כמעצמה האזורית שנפגע אחרי 1973 וכל “תהליכי השלום” שבאו בעקבותיו, ואת שאלת המדינה הפלסטינית היה אפשר להחזיר לארכיון.

האיראנים, אם ינהגו בחוכמה, יפוצצו את הפצצה האטומית בברוקלין, ולא במנהטן, כדי לרמוז שהבעיה היא – היהודים. בשילוב עם האיום בפיצוצים נוספים בארה”ב כתגובה למתקפת התגמול האמריקנית – פעולה הזאת הייתה ממסדת את איראן כמנהיגה הבלעדית של העולם המוסלמי.

ברם כעת רוסיה מספקת לאיראן מערכות נ”מ להגנת מתקניה הגרעיניים.