השמאלנים מנסים להוכיח שהערבים לא מהווים סכנה דמוגראפית לישראל כי הם מעטים מדי. טוב, נשכח לרגע את הנתונים הדמוגראפיים האמיתיים – כ-32% ערבים בשכבת הגיל 0-9. נתעלם גם מהצביעות השמאלנית: הם מוכנים להעניק לערבים שוויון זכויות רק בגלל שחושבים שהם חלשים מדי כדי לנצל את זכויותיהם לרעתה של ישראל. אמנם, גם גרמניה הייתה דמוקראטית, אך שללה את זכויות המיעוטים. הדמוקרטיה המודרנית יכולה להיות רפובליקנית או ליבראלית, ובשני המקרים זכויות המיעוטים מוגנות. אין הרבה כושים בארה”ב ובכל זאת היא לא נקראת “מדינת הלבנים”.
כשישראל מכנה את עצמה “מדינה יהודית” היא פוגעת במיעוט הערבי. בעצם כל הממסד הישראלי הוא גזעני: הדגל וההמנון מזוהים רק עם יהודים, חוק השבות מתייחס רק ליהודים, יום העצמאות מציין את הניצחון של יהודים על אלה שלאחריו הפכו למיעוט אזרחי המדינה.
אם יהודים וערבים הם אזרחים שווי-זכויות ולשניהם זכויות שוות על אדמות המדינה – מדוע גירשה ישראל ללא בושה את הערבים משטחה ב-1948? כיצד שללה את זכויותיהם על ידי העלייה המונית לארץ, בה הזכויות היו מוגנות לערבים ע”פ חוקי הנחלה השבטיים. מהנהר ועד הים?
בעת הדיונים על הצהרת האו”ם “ציונות היא גזענות” ב-1975 ישראל הודתה באפליית הערבים אך עמדה על זכותו המוסרית של עם ישראל חסר בית לאומי להקמת המדינה. ברם, גזענות שיש לה הצדקה היא בכל זאת גזענות. גם הצידוקים שעליהם הסתמכה ישראל אינם עמידים בפני ביקורת: באופן פורמאלי יהודים יכלו להתגורר בפלסטין בלי לכנות אותה יהודית, ותיאורטית – בביטחון וללא חשש. הקמתה של יהודים מדינת היהודים כיפרה על העול המוסרי שנגרם ליהודים. אולם הנוצרים האירופאים שרדפו אץ היהודים לא יכולים לחייב את הערבים לכפר על העול הזה. את האפליה של הערבים מצד היהודים אפשר להצדיק מטעמים דתיים שאינם מקובלים על הרוב היהודי החילוני, או מטעמים גזעניים רציונאליים שלא עולים בקנה אחד עם הדמוקרטיה.
מדיניות המבוססת על שקר לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן. אם ישראל לא תוציא את הערבים מקרבה היא תאלץ לוותר על יהדותה הסמלית.