יהודים רבים מעוניינים להגר מישראל. לא קשרי משפחה והמסורת הם הכוחות שמחזיקים את האדם בארצו. יהודי ברה”מ היו קשורים מאוד למולדתם ורק מעטים ביקשו להגר למערב או לעלות לישראל, כל עוד המצב הכלכלי היה יציב. התערערותה של הכלכלה ב-1986 גרמה לתחילתה של ההגירה ההמונית. אך אפילו במצב הזה רוב היהודים בחרו לעלות לישראל כאפשרות האחרונה, רק אם לא היו יכולים להגר לארה”ב, גרמניה או אוסטרליה. מדינת ישראל שטפה את מוחם של אזרחיה הצעירים ויצרה דור שאינו קשור רגשית לארץ-ישראל.
היהודים בתפוצות משיאים את עיניהם אל ארץ-ישראל בהתפלאות, אך לישראלים רבים היא סתם ארץ. לא כל הישראלים מוכנים להלחם על ארצם, ועוד פחות מוכנים להלחם על מדינה המתחנפת לערבים, או לחרדים ודתיים בכלל – תלוי בהשקפות אישיות. כל השאר נבוכים מהזיגזוגים של השלטון; אין לצפות שאנשים לעולם יהיו שמחים להישאר באזור הסכסוך האין-סופי.
ללא האידיאלים, פנים-אל-פנים מול האויב הערבי, תחת משטר דיקטטורי, ללא בטחון בהיום הבא ותחת עול של מיסוי דרקוני – רבים מאוד ירצו להגר מישראל. מספר היורדים על פי הערכות המתונות ביותר כבר מונה כחמש מאות אלף.
הפריחה הכלכלית של ישראל היא הכלי היחידי למנוע את הבריחה ההמונית של היהודים. להשגתה נחוצים שלשה דברים: ביטול ההכוונה הממשלתית, קיצוץ בהוצאות הצבאיות והפרטת השירותים הסוציאליים. למרות קיומו של השוק החופשי כלכלה ישראלית סובלת באותה מידה מהכוונה הממשלתית כמו ברה”מ.
המסורת התלמודית של יצירת חוקים המשולבת במערכת סוציאליסטית-סובייטית והקונספציה של ממשלה חזקה יצרו את הסיוט הבירוקראטי הישראלי שבו העסקים לא יכולים לשרוד. רק אוליגרכים או אנשי הקיבוצים בעלי הקשרים לממסד יכולים להתגבר על המכשולים האלה.
בכדי לשנות את המצב צריך להמיר את מדיניות החוקים, האישורים והרישיונות הממשלתיים בפוליסות ביטוח: כל אחד שירכוש פוליסת ביטוח לכיסוי מלא של כל הנזקים האפשריים יוכל לפתוח כל עסק בכל תחום. חברות הביטוח יעריכו את מידת הסיכון של כל עסק על פי בוחנים מומחים פרטיים.
הוצאות הביטחון בישראל מהוות באופן רשמי כ-10% מהתוצר הלאומי. ברם, הנתון הזה נמוך מהגודל האמיתי כי הוא אינו לוקח בחשבון את מה שצבא גורע מהתוצר הלאומי בעקיפין: הוצאות של גיוס המילואים, בריחת המוחות לתעשייה הצבאית מהשוק החופשי בגלל מדיניות כלכלית כושלת, אובדן השטחים לצרכי האימונים והבסיסים של הצבא, פעולות ההבטחה מפני חדירת המחבלים, פיצויים לנפגעי המלחמות והטרור רבים אחרים. ישראל צריכה להקטין את הצבא הסדיר שלו באופן משמעותי ולעבור לשיטת ההרתעה הגרעינית כנגד אויביה. יש לכוון מכות גרעיניות אל עבר בירות המדינות העוינות ועורפן ולא לשימוש לוקאלי בשדה הקרב העלול לגרום לנזק זיהומי לישראל. הקטנת הצבא הסדיר יוכיח לאויבים את רצינות המעבר לטקטיקה הגרעינית וירתיע אותם. לא יהיה צורך להשתמש באמת בנשק אטומי.
דמוקרטיה אינה מכירה בהבדלים אתניים ומחויבת לשוויון זכויות לכל אזרחי המדינה. בישראל זה גורם לסבסוד האבסורדי של הפיצוץ הדמוגראפי הערבי במדינה. כספי ביטוח הלאומי מהווים חלק נכבד מהתקציב של משפחות ערביות ומעודד אותם להגביר את הילודה. הסוכנות היהודית וקק”ל נותנים את הדוגמה לפתרון הבעיה: בהיותם גופים עצמאים הם מוסרים את המשאבים והקרקעות שברשותם לשימוש על פי התקנון הפנימי רק ליהודים. גוף דומה היה יכול לקחת על עצמו את השירותים הסוציאליים ליהודים. גוף עצמאי יהיה גם פחות מושחת ופחות מושפע מהשדולות הפוליטיות ומגזירות.
בעצם אין צורך ברפורמה כלכלית וסוציאלית בישראל – צריך פשוט להסיר את המכשולים הכלכליים הקיימים.