השמאל מצעיד את “מסע הצלב” לביעור ביטוי ההסתה. בתחילה, הרעיון נועד לבלום את התעמולה האנטי-שמית והנאו-נאצית של האסלאם הקיצוני, ובצדק. אולם מאוחר יותר משב הרוח של הפוליטיקלי-קורקטיות והשאיפה לשוויון הכללי התפשט, והפך למסע כנגד כל ביטוי לאי-סובלנות. המאבק נגד האויב (ניאו-נאצים ואיסלמיסטים) הפך למלחמה כוללת נגד כל רעיון רדיקאלי ואף עם סגנון ביטויו.
החברה זקוקה לרעיונות רדיקאלים. אתיאיזם, הפרדת הדת מהמדינה, דמוקרטיה וזכויות העובדים היו בזמנם רעיונות רדיקאלים.
אין לשלול את האלימות ככלל: הנאצים נוצחו באמצעות אלימות, והאימפריה הקומוניסטית הסובייטית - על ידי האיום בכוח. בארה”ב הצפון הפעיל את אלימות כנגד הדרום. דיקטאטורים ומלכים אכזריים הורדו מהשלטון בכוח. באלימות ובכוח הוקמו ועוצבו גבולותיהם של רוב מדינות העולם. האיום באלימות וכוח מצידה של המשטרה משמש ככלי להרתעת פושעים.
וויתור על אלימות נועד לשמר את הסטאטוס-קוו. אולם המצב משתנה תדיר והסטאטוס-קוו מפסיק להיות אותנטי. בהעדר ויכוח רעיוני מקיף, הכולל רעיונות קיצוניים, רעיונות מקריים עלולים להתקבל. אחרי שרעיונות אלה יכשלו, הציבור ידרוש לנסות רעיונות מקריים חדשים. חברה הבולמת את ויכוח רעיוני וערכי ומונעת את התפתחותו - מפרפרת ומפרכסת.
איום האלימות גורם להתאמת העמדות ולהסתגלות למצב החדש. חברה בה נאסר הדיון אודות האלימות, מתרגלת לאשליית הביטחון ושלווה, והיא אינה מתאימה את עצמה לאיומים שנוצרים סביבה ובתוכה.
לא לחינם מדינות קומוניסטיות דיכאו את חופש הביטוי. השמאל משתמש בהנדסה חברתית שגויה. הוא מציב מטרות נעלות בביטחון שמדינות וחברות הם רציונאליות וניתנים לחיזוי בעזרת ההיגיון, וכופה את פתרונותיו על כולם על מנת להשיג את מטרותיו. חופש הביטוי מזיק לשמאלנים כי הוא מכניס רעיונות חדשים לדיון, מערער ואף מפריך את הרעיונות הבסיסיים של השמאל ומוכיח שהפוליטיקה אינה נכנעת לרציונאל.
במדינות הקרויות חופשיות, השמאל לא מסוגל למנוע את חופש הביטוי אבל הוא מנצל כל הזדמנות לקעקע את הרעיונות המנוגדות להשקפתם.
הדעות הביקורתיות ביחס למדיניות המודרנית הם קיצוניות ביסודם. שינוי שיטת המדיניות הינו תהליך ארוך ומסובך ויכול להיות כרוך אף באלימות. אולם האלטרנטיבה היחידה היא ההנדסה החברתית.