ביקורו של אולמרט ברוסיה היה משפיל כצפוי מראש. פוטין נוקט בעקביות במדיניות הרוסית הפרו-ערבית המסורתית. לעיתים הוא מתנפל על הציונים כפי שעשו קודמיו הסובייטים. פוטין הוא פופוליסט, הוא לא יערער על האווירה האנטי-ישראלית ברוסיה. אולם ישראל חזקה יכולה הייתה לסחוט יחס מכובד מרוסיה. נסיעה למוסקבה לאחר מלחמת לבנון הכושלת הייתה רעיון גרוע. אולמרט הסביר לפוטין בהתרפסות את הדברים שישראל הייתה מחויבת לעשות ללא נטילת רשות מאף אחד. לרוסים ייקח המון זמן להכיר בסכנה הנובעת מאיראן הגרעינית; איראן תערער את היציבות באזרבייג’אן ואזורים אחרים בפרברי רוסיה, כפי שהיא עושה את זה כעת בלבנון ועיראק. איראן הגרעינית לא תחשוש מתגובה הרוסית. אולם כעת איראן – יריבתה של ארה”ב היא ידידה לרוסיה.

שר החוץ הרוסי, לברוב, הצהיר ביהירות שקהילה בינלאומית צריכה לנהל מדיניותה כלפי איראן על בסיס של הדדיות. הוא המכוון למשא-ומתן הדדי, אולם ההדדיות האמיתית צריכה להתבטא בהתקפה אטומית על המתקנים הגרעיניים של איראן. בהעדר מועמדים אחרים לביצוע הפעולה הזאת המשימה תיפול על ישראל. את הסכמת רוסיה לא ניתן יהיה להשיג בכל מקרה. אפילו אם רוסים היו מפסיקים את אספקת האמל”ח לאיראן זאת יכולה לפנות לסין, וגם לסוריה קיים מצבור ענק של נשק רוסי. סוריה לא מהווה איום צבאי על ישראל. הפסקת ההספקה הרוסית לא תחנוק את חיזבאללה: בעולם יש מספיק יצרני אמל”ח, ולארגונים ממומנים היטב אין בעיה להתחמש.
בביקורו לרוסיה אולמרט החזיר לרוסים בעקיפין את המעמד של השופט האזורי. למעשה רוסיה אינה יכולה לבצע את התפקיד הזה: היא ענייה מכדי לתגמל את מדינות האזור. רוסיה כבר אינה מסוגלת להציע לערבים תוכניות-ענק כמו הסכר באסואן, ואינה יכולה להקים את צבאות מדינות ערב. אין כל תועלת לישראל בגרירת רוסיה לאזור. הכי טוב לישראל יהיה להתעלם מרוסיה.

שיפור היחסים עם רוסיה משפיע לרעה על ישראל. לישראל יש בעיה עם קליטתם של המוני יוצאי רוסיה בתוכה. הפוליטיקאים הישראלים ה”רוסים” בחוסר אחריות מבליטים את ההבדלים האתניים של תומכיהם במקום לסייעה להם להיטמע בתוך החברה. נוצרים רוסים מהווים חלק לא מבוטל בחברה – כ-4%. ישראל מוצפת בתרבות סלאבית ובכלי תקשורת בשפה רוסית. אין לישראל צורך לנפח את היחסים הטובים שלה עם רוסיה. יחסים אלה מיטיבים רק עם קבוצת האוליגארכים המקומיים ואנשי העולם התחתון עם הקשרים האדוקים עם עמיתיהם הרוסים.

ליחסי רוסיה-ישראל יש עוד מימד: דרישותיה של החברה הפלסטינית-פרבוסלאבית הקיסרית. ארגון זניח שהוקם במאה ה-19 קם לתחייה ב-1992 והחל בתביעות הבעלות על קרקעות בירושלים. ברם, גם ליהודים הייתה הבעלות על קרקעות אלה לפני חורבן הבית, וגם לרבים אחרים – החל מהאימפריה העותומאנית עד המנדט הבריטי. אי-אפשר להתייחס ברצינות לתביעות הבעלות במימדי זמן כאלה.
כיצד רוסיה מעיזה לדרוש זכויות על אדמות היהודים אחרי שהשמידה אותם בשיטתיות לאורך כל ההיסטוריה? היא אף הייתה שותפה להבאת השואה הנאצית לפולין, היא אחראית על עשרות שנים של רדיפת היהדות והציונות בשטחה ובתכנון הגירוש ההמוני של יהודים לסיביר ב-1953.
רוסיה חייבת לפצות את העם היהודי על כל הזוועות, על כל הרכוש האישי והציבורי שנשדד ממנו במשך מאות שנים. מדינות רבות סרבו לדרישותיה הטריטוריאליות ואחרות של רוסיה המסתמכות על תקופת האימפריה. ישראל לא חייבת להיענות לדרישותיהם של הרוסים.