ערבים ימשיכו לשנוא יהודים ולהתקומם כל עוד קיימות הסיבות לשנאה ולהתקוממות. ולהפך – הסיבות תמשכנה להתקיים כל עוד השנאה והמרד ממשיכים להתקיים. שנאה מזינה את עצמה על ידי פרשנות שגויה או אי-הבנת הדברים, או על ידי עלבונות אמיתיים וישרים. חמומי מח נמרצים, כועסים, מובטלים וחסרי דברים חיוניים אחרים ימשיכו להשפיעה על ההמון. ערבים הם המון לוהט. הם יתפרעו כנגד החפירות במתחם הר-הבית, נגד גדר ההפרדה או פעולות למניעת טרור. הערבים מאמצים את דרכם של הכושים האמריקנים וידרשו שוויון וזכויות מופרזות. ערביי-ישראל יכתיבו ליהודים את כללי המשחק, ימשיכו לדרוס כל מוסד יהודי, לדרוש הטבות מוניציפאליות ואישיות, ולפתח את התשתיות בכפריהם. פעם ערביי-ישראל היו מחוץ לתחום. הם גם היום מחוץ לתחום אלא הפעם בגלל שיהודים מפחדים לגעת בהם. פוליטיקלי-קורקטיות היא הנשק העיקרי של הערבים.
אחרי תקופה קצרה של עצמאות אמיתית, היהודים התדרדרו חזרה לעמדה הנוחה של בני-אדם סוג ב’. בתקופת הגלות היהודים התרגלו להתחנף לאדוני-העולם. היהודים המודרניים לא מסוגלים לתאר לעצמם את האפשרות להיות הבעלים בביתם, שהיהודים יכולים להכתיב לערבים את תנאי הקיום. היהודים כהרגלם מתרפסים בפני שכניהם, כעת – בפני הערבים העלובים, שבערמומיות האופיינית מנצלים את החולשה היהודית לטובתם.
השלמה מושגת על ידי פשרה רק כאשר נושא המחלוקת מוגבל מאוד – אפשר לחלק את הטלית לשנים. אך לא כך הדבר בנושאים חברתיים נעדרי גבולות ברורים. היהודים יגיעו לפשרה עם הערבים בתחום מסוים – הערבים יתעודדו ויעלו שאלות נוספות, מספר לא מוגבל של שאלות. מדיניות של פשרות מובילה לכניעה. כשהיהודים יחשבו שהגיעו לפשרה עם הערבים בכל הנושאים אפשריים, הערבים ימצאו סיבות למחלוקת הבאה, וחוזר חלילה.
היהודים לא עושים כל מאמץ כדי לשנות את המצב הזה: ממשלת ישראל התקפלה וסגרה את הר-הבית לביקורי יהודים. הלחץ הוא רק מצדם של הערבים. הלחץ החד-סטרי הזה מניב הצלחות: הערבים לא רק השיגו את סגירת הר-הבית בפני יהודים אלא השתלטו על ההר וקיבלו אישור לבנות בו מסגדים נוספים.
פתרון הבעיה כולל שני שלבים: השמדת סלע המחלוקת – מסגד אל-אקצה, וסילוק הגורמים להתפרעויות – הערבים, שירעידו את האוויר מעבר לירדן…