אידיאליסטים מרבים לקרוא לישראל להתייחס בטוב לב לפלסטינים ולעודד את התפתחותם. היום הוכחה דעה הפוכה: יחס טוב לא משתלם. האומה הליטאית קטנטנה שכל מקומה בהיסטוריה מוגדר הודות להתלהבותה בהשמדת יהודים בשואה, גיששה אחרי תגובתה של ארה”ב להוצאת “כוחותיה” המונים 53 חיילים בלבד מעיראק.
לפני מספר עשרות שנים ארה”ב באופן בלעדי סירבה להכיר בסיפוחם של המדינות הבלטיות לברה”מ ואפשרה את קיומם של קונסוליות עצמאיות שלהן בה. ארה”ב תמכה באופן בלתי מתפשר במדינות חסרת חשיבות מול המעצמה הרוסית, בניגוד לאינטרסים הרציונאליים של עצמה. הליטאים לעומתה החליטו ש-53 חיילים – זה יותר מדי עבור התמיכה המדוברת. זו היא תכונה אנושית מאוד: כאשר האיום הישיר נעלם – הנתמכים שונאים את תומכיהם.
במלחמת העולם השנייה – מלחמה אירופאית, שלא נגעה ישירות לארה”ב - אמריקה נלחמה בעיקר עבור בריטניה. היטלר – אם כבר – שיבח את ארה”ב על ההפרדה הגזעית שהייתה בה. גרמניה הייתה שותפה כלכלית של ארה”ב והיא הייתה המגן בפני הקומוניסטים באירופה – מגן חזק הרבה יותר מאשר המשטרים החלשים של אמריקה הלטינית שאותם טיפחה ארה”ב במשך עשרות שנים. ולמרות הכול, ארה”ב הצטרפה לכוחות הברית נגד גרמניה. כעת בריטניה מוציאה את כוחותיה מעיראק – מערכה כושלת, אך מערכה משותפת עם הפרטנר הכי טוב שהיה לה מעולם.
במקום לגמול לבריטים על ידי ביטולו של מעמדה כ”נציגה של ארה”ב באירופה” האמריקנים גורסים שהוצאת הכוחות הבריטים מעיראק מוכיח את הצלחת תהליך הרגיעה. הם סוברים שמישהו יקנה את השקר הזה?
אימפריה האמריקנית הפוליטיקלי-קורקטית מוותרת על דרישת נאמנות – ולא זוכה לה.