הארץ המובטחת משתרעת מנהר מצרים עד נהר פרת. הגבולות האלה הם לא אקראיים ולא בלתי אפשריים אלא בלעדיים ומציאותיים.
מצרים מעולם לא שלטה בסיני להוציא איזור חופו הדרומי הצר, ואין לה זכויות עליו, לא לאומיות ולא היסטוריות. מצרים עצמה התקיימה לרוב תחת כיבוש – מימי פרעה ועד למאה העשרים. מצרים די אדישה לגודל שטחה: ראו את גבולותיה ישרי-הקווים האקראיים. פעם היא וויתרה לישראל על הנגב – מדוע לא לצפות לוויתור גם בסיני?
הערבים – אינם לוחמים גדולים והם פוליטיקאים פרגמאטיים. מצרים יכולה לשמור על כבודה בהגדרתה את סיני כשטח מדברי חסר ערך השווה לנגב, ולוותר עליו לטובת ישראלים תוך אמירת ”ברוך שפטרני”. מצרים הייתה מכבדת את ישראל יותר אם זו הייתה תקיפה ונחושה מאשר אם תהיה חלשה וכזו המוותרת על ריבונותה תמורת פיסות נייר עם מילות שלום. החולשה הנוכחית של ישראל מעודדת את הלך הרוח אנטי-ישראלי במצרים שחולמת לנקום את חרפת ההפסדים הקודמים. לישראל החזקה יש יותר סיכוי לשמור על שלום לאורך זמן עם מצרים.
כעת סיני מהווה איזור-חיץ מפורז, דומה לאזור הנהר ריין בגרמניה לאחר מלחה”ע הראשונה. אף אחד לא פצה פה כאשר צבא גרמני פלש לאזור הזה למרות זעקותיה של צרפת - הרי בסופו של דבר זה היה שטח גרמני. אותו הדבר מובטח בסיני. מצרים כבר הכניסה כוחות מזוינים לסיני אחרי 1967 למרות קולות מחאה חלושים מצד המערב. עבור מצרים סיני הוא שטח אסטרטגי לתקיפת ישראל. עומק ההגנה בסיני הצילה את ישראל ב-1973. סיני מלא באוצרות נפט וגז. אילו סיבות נוספות דרושות לנו כדי להחזיר את סיני לידנו?