הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב קיימה כנס הזדהות עם האסירים הפוליטיים הפלסטינים (למרות שבאופן פורמאלי הם לא עונים להגדרה הזאת). במקרה אחר, השמאל הישראלי שתמך והניע את תהליך “ההתנתקות” גינה את ממשלת ישראל בהפרת ההבטחות שניתנו למפוני גוש-קטיף לגבי שיכונם ושיקומם. לשתי דוגמאות כביכול הפוכות יש בסיס משותף: האינטליגנציה אוהבת להרגיש את עצמה חופשית, דהיינו לנקוט בדעה נגד השלטון – כל עוד אותו שלטון מממן אותה.
במאה התשע-עשרה, משכילים רוסים פרסמו דברי ביקורת חריפים נגד השלטון בעיתונות דלת התפוצה, ובראש מורם הלכו לגלות שהייתה דומה יותר לנופש. ההשכלה הסובייטית המהוללת חירפה וגידפה בהנאה רבה את ההנהגה הקומוניסטית ביושבם במטבח דירתם, אך גמרו את ההלל על אותם מנהיגים בפומבי. מאוד מחמם את הלב להרגיש את עצמך מתנגד למשטר כאשר משכורתך החודשית אינה בסכנה. המנהיגים הקומוניסטים הציניקנים הכירו בדלות הרוחנית של ההשכלה. הם אף התירו במות מסוימות לפרסום מאמרי ביקורת מתונה נגד השלטון כדי ליצור אשליה של חופש הביטוי. ההשכלה הייתה מאושרת והמשיכה לתמוך בממשלה הכול כך “ליבראלית”. ממשלת בריה”מ שיחקה את התפקיד שלה והרעיפה על ההשכלה הטבות ונופשים באתרים יוקרתיים.
המשכילים מכירים את טיבו של השלטון היטב: הוא יכול לתת אך הוא יכול גם לגזור. ההשכלה מסוגלת לפרסם מאמרים שאינם תורמים לתובנה, לכתוב ספרים מסובסדים שאף אחד לא יקרא, לחבר עבודות דוקטורנט שגורלן להעלות אבק על המדפים. במקרים רבים השלטון הוא הצרכן היחידי שלהם. המשכילים בזים לבירוקרטים ולפקידי הממשל אך יעמדו בתור בסבלנות לקבל מידיהם את משכורתם החודשית.
מעטים הם הוגי הדעות הפרוגרסיביים האמיתיים שבאמת שירתו את השלטון. ההשכלה המודרנית נעדרת כישורים המבוקשים בעולם הצרכני, והיא אינה יכולה להרשות לעצמה לנבוח יותר מדי חזק על השלטון. ברם היא אוהבת לנבוח, בעיקר בכיוון הרוח.
יהודים שמרנים יכולים לגייס את המשכילים חסרי עמוד השדרה למחנה שלהם, ויכולים להמשיך בבכייה הפוסט- כתומה שלהם ולצפות כיצד ההשכלה מתחברת לאויביה הפלסטיני.