אנשים מצפים מאנשים אחרים שיפגינו טוב לב ויושר, ולעיתים הם נדהמים מהתנהגותם. תפקחו את העיניים. האגודה השיתופית “בוש-רייס” אינה מגינה על ישראל. האנטישמיות המולדת, המוכפלת באדישות לזרים ועוד עשרות מונים באינטרסים של הממשל, לא מניחה מקום ליהודים בשיקול הדעת שלהם. וזה מוצדק כי היהודים צריכים לדאוג לעצמם ולא להתלות באשור של ימינו. ולדאוג לעצמנו לא אומר לבחור באלה שלא דואגים לנו. ובמה מתבטאת הדאגה של אולמרט לענייני היהודים, בדיוק? אולמרט נראה כאחד שמייצג את המחנה הלאומי-ימני: הוריו דחו את הסוציאליזם הרוסי, עלו ארצה, הוא היה חבר בבית”ר, חירות, והתנגד לנסיגה מסיני. השקפותיו של אולמרט התחילו להשתנות מאז שהתחתן עם אישה בעלת דעות שמאלניות. אף אחד לא יכול לשרוד לאורך זמן בתנאי הסכסוך אידיאולוגי במשפחה. אנשים משתגעים מזה או הופכים לציניקנים. תואר אקדמאי בפסיכולוגיה הציל את אולמרט משיגעון, אך לא נשארו לו אידיאלים. באופן אינרטי הוא עוד לבש את המסכה של איש ימין.

השחיתות כרסמה אותו מבפנים. אולמרט רכש דעות חדשות, רחוקות מהיהדות. כאשר שני בניו ערקו מצה”ל, וביתו הכריזה בפומבי שהיא לסבית, הוא לא יכל עוד להגן על הערכים המקוריים שלו. הוא נאלץ לבחור בין להודות בכישלון מוחלט בתחום חייו הפרטיים או להמיר את דעותיו. כשהוא הפך ליד-ימינו של שרון הוא הפך לציני, וללא בושה נטה שמאלה. הוא שנא את כל העבר שלו – עדות להתדרדרותו. הוא ניתק את הקשר שלו לימין, אך הבגידה לא רכשה לו חברים אמיתיים בשמאל. אז הוא החל לבנות קשרים עם העולם העסקי ועם פוליטיקאים בחו”ל. כל אלה דרשו את הקרבת האינטרסים היהודיים, והוא אכן הקריב אותם.
על השאלה “מדוע הוא מפר את הבטחותיו לבוחריו” שרון השיב: “מה שרואים מכאן – לא רואים משם”. נכון. ראש הממשלה לא רואה לא את יהודים ולא את האינטרסים שלהם. הוא רואה את הכנופיה של פוליטיקאים ואנשי עסקים בינלאומיים, שחלקם עוינים לישראל, וחלקם אדישים.

זוהי ההשקפה החדשה של ראש הממשלה על העולם.