רבני הסרוגים מעודדים צעירים להתגייס לצה”ל כדי להגשים את מצוות מלחמת המצווה. הרבנים טוענים שהקסאמים על דרום ישראל מהווים הצדקה למלחמת מצווה. הם אינם מבחינים בפרטים החשובים.
אין ספק שהתנאים המקדימים למלחמת מצווה אכן מתקיימים: לא רק שהאדומים מאיימים על הארץ, אלא שהם דורשים אותה לעצמם. ההלכה דורשת מאיתנו להלחם אפילו על חיטה- אם ידרוש אותה האויב. בשום פנים ואופן אסור לנו לוותר על שעל מארץ ישראל. יש לנו את התקדים של השופט יפתח שהוביל את ישראל למלחמה גם כאשר אויבינו הציעו שטחים תמורת שלום. במלחמת המצווה, אין פיקוח נפש.
אולם מדינת ישראל לא נלחמת מלחמת מצווה. במלחמה שכזו- כולם יוצאים, כולל בעלים טריים- ועל פי חלק מהדעות= גם הנשים, הזקנים הנכים ותלמידי החכמים. כאשר רבי עקיבא אישר מלחמת מצווה נגד הרומאים שרצו להחריב את היהדות, הוא שלח את כל תלמידיו ללחום לצד בר כוכבא. זוהי אחריות רבנית- אישרתם את זה, תלחמו בזה.
התורה קובעת קוד למלחמת מצווה: אסור להותיר איש חי, כולל נשים, תינוקות וחיות משק. הם תקפו את המצוות עצמן, הם ניסו לכבוש את ערי יהוה, הם מרדו בעמו. העונש היחידי הוא מוות. אם נותיר את התינוקות חיים, הם ינקמו את הוריהם. אי אפשר להרשות זאת.
המצווה להסכים לכניעתם תקפה רק למלחמת רשות, לא מלחמת מצווה. אם האויב נכנע ומציע מיסים ועבדות, מתירים לו להשאר בארץ. אולם ברגע שיתקומם, לא יהיו כל רחמים. למעשה, חז”ל כינו זאת רחמי טיפשים- רחמנות על אכזרים. בדומה, המצווה לחוס על נשים וילדים תקפה רק במלחמות רשות מחוץ לארץ ישראל.
לאלוהים אכפת מיהודים. כאשר הוא שולח אותנו להלחם על סוגיות טריוויאליות, בין אם זה חציר או מדבר, הוא מגן עלינו. לא רק בהתערבות אלוהית, אלא גם בשחרור הרסן. כאשר הוא שולח אותנו להלחם הוא לא עושה זאת בלי לדאוג לנו. אלוהים לא קושר את ידינו פוליטית או מתקן את חוקי המלחמה למען אויבינו- כדי שיוכלו להמשיך להלחם בעתיד. היהודים הביסו אתה עמלק על הפעם הראשונה, אולם עדיין נאמר לנו להשמידו.
כאשר רב מורה לתלמידיו על מלחמת מצווה, יש לו חובה נוספת: לומר להם כיצד נלחמים אותה.