השמאל מטבעו הוא מקיאבאליאני- או יותר נכון, אורווליאני. כאשר החיים מתנגשים עם התיאוריות שלו, הוא פונה לצביעות כדי לשרוד.

השמאל הגן בעבר על קיומה של מדינה שהיא גם יהודית וגם עיוורת אתנית בטענה שהערבים מעטים מדי בכדי להשפיע על יהדותה של המדינה דמוקרטית. עמדה זו אינה נכונה עוד. במציאות מפולגת, קבוצה קוהרנטית ניחנת בכוח רב. הערבים לא צריכים להיות רוב. 20-30 אחוז מהקולות יקנו להם שליטה בכנסת. ראו כמה כוח יש לחרדים עם 10-12 אחוז בלבד.

הממשלה מונעת את האפוקליפסה הפוליטית בכך שהיא משחדת את הערבים במיסי עירייה ושילומים כדי שיצביעו ליהודים. הערבים נוהרים לערים יהודיות, וקניית קולותיהם כבר אינה עובדת. יותר ויותר הערבים תומכים במפלגות הערביות.

הקצאת זכות דמוקרטית למיעוט רק כל עוד הוא מיעוט אינו דבר הוגן- ואף צבוע.על אף שאינה בהכרח מרושעת, הצביעות חותרת תחת מטרותיה מכיוון שהיא זורעת חול בעיני הרוב. אנשים שחונכו להאמין בזכויות המיעוט ועיוורון אתני ידרשו זאת בעצמם. השמאל הישראלי דיבר בעד דמוקרטיה מאז ומעולם, אולם עד שנות השבעים היה אכזרי בפועל כלפי הערבים. לאחר ניצחון הימין, השמאל נאלץ באמת לעמוד מאחורי הרטוריקה כדי להבדיל את עצמו מהלאומנים. דור חדש של שמאלנים שטופי מוח בליבראליות באו לקלפי ודרשו מדינה עיוורת באופן כנה. גם הממשל נאלץ בדומה לאמץ עמדה יותר ויותר פרו ערבית, עד לרמה של אפליה מתקנת. צביעות מדינית, כפי שציין מקיאבאלי, הינה אומנות המתאימה למנהיגים יוצאי דופן בלבד – מהלך זמני למען הגשמת המטרה האמיתית.
הדמוקרטיה עצמה אינה הבעיה. הדמוקרטיה האתונאית הקלאסית לא אפשרה זכות הצבעה למצטרפים חדשים ושמרה זכויות פוליטיות לצאצאי המתיישבים המקוריים בלבד. הבעיה היא דווקא בליברליזם השקרי. תומכי הליבראליזם המקורי, כדוגמת היום, לא היו מעלים על הדעת לאפשר לקבוצה זרה לחתור תחת אופיה של הקבוצה השולטת. היום לא היה אנטישמי, אך כן נהג לבקר את היהודים, ולא היה מתיר להם לשנות את אופיה של אנגליה.
האמריקאים- הליבראלים למופת, נלחמו באינדיאנים וגרשו את הספרדים. אנרכיסטים אוקראינים כדוגמת נסטור מכנו- ליברליזם בשוליו הקיצוניים – הרגו את מתנגדיהם האידיאולוגים. ליבראליזם שקרי קטבע שהחברה הינה חסרת ערכים, ושכל הערכים הינם קבילים מכיוונן שאף אחד מהם אינו רשמי. במערכת זו, שום ערך אינו קיים ברמה המערכתית. ליברליזם זה הופך עד מהרה לניהיליזם. גרועים מהניהיליסטים, ליבראלים כופים ערכים שרירותיים על החברה: מותר לבקר את ישראל אך לא את פלסטין, את היהדות אך לא את האסלאם, את ארה”ב אך לא את קובה.
ליבראליזם שקרי מעודד רב תרבותיות רק כל עוד למיעוט אין דרך לאכוף אותה. ישראל יכולה להפוך את הערבית לשפתה הרשמית היחידה כמו כל מדינה באירופה, לאסור את הכאפיה כמו שצרפת אסרה את החיג’אב, ולאסור את יום הנכבה כפי שמרבית המדינות אוסרות על ביטויי בדלנות.
הצלב על דגלה של שבדיה מבטא את רצון מייסדי המדינה ולא את רצון המוסלמים המהגרים- למרות שהמספרים במדינה אינם לטובת השבדים. ליליד המוסלמים אין את אותם הזכויות כמו לשבדים כאשר זה נוגע לשינוי צוויונה של המדינה. בעולם האמיתית, לא כולם שווים, גם לא בדמוקרטיות למופת.
מאמציה של ישראל לקראת הערבים אינם מונעים דמוקרטית, אלא אך ורק מתוך תפיסת עולם מעוותת בנוגע להבנת הליבראליזם.