לפעמים דווקא מותר להרוג. אחד המיתוסים העיקשים הינו שיהודי לא יורה ביהודי. מיתוס זה נוח לממסד הרבני, כי הוא מאפשר לו להתנער מתפקידו הדתי להוביל את המרד נגד השלטון החילוני.

האמת היא, שאסור רק לרצוח יהודי. התורה רומזת לנו שהרג חוקי והכרחי הינו מותר ולעיתים אף מהווה חובה. כמו כן הרג שלא בכוונת תחילה גם הוא מותר. המקרה השני אפילו מתואר בבירור: ההורג רשאי לנוס לעיר מקלט ולשוב לאחר שדעכו הרוחות.

הסוג הראשון מעורר את השאלה איזהו הרג מותר. התורה ברורה כאן, ואם עדיין יש ספק, ישנם דיונים ארוכים בנושא בתלמוד. אויבי היהדות והעם היהודי נם מטרה לגיטימית.

אויבים אלה מתחלקים לשלושה סוגים: אויבים מבחוץ שתוקפים יהודים, או שמתנגדים להשתלטותנו על ארץ הקודש. פושעים, וכופרים בעיקר. האחרונים מסוכנים ביותר מכיוון שהם מעוררים עלינו את זעם האל. ביחסי חברה, אשמה היא דבר פרטי – הורים אינם מעבירים אותה לילדיהם. אולם בפאן הדתי, אנו אומה אחת למול אלוהים. לדוגמא, כלל המבוגרים נאסרו להכנס לארץ ישראל לאחר שכמה מהם פקפקו ביכולתו של העם לכבוש את כנען.

היהודים הרגו זה את זה גם ללא סנהדרין. המכבים רצחו יהודים ליבראלים, הפרושים רדפו את המשיחים, רבנים דנו למוות מלשינים, ואף הציונים הרגו את מתנגדיהם האידיאולוגים. ניתן להרחיב את הרשימה אף לבוגדים משלום עכשיו. הממשלה אחראית למותם של יהודים רבים מסיבות פוליטיות גרידא. היא סרבה לחמש אותם ב47′. סרבה לתקוף ראשונה ב73′, היא חתמה על הסכמי שלום עם אויבים שגררו את ישראל למלחמה באוסלו. מאז 67′ רבבות יהודים נרצחו בהוראת הממשלה – או יותר נכון, בשל העדר הוראה מהממשל להשתמש בנשק גרעיני- אפילו לא טקטי, שאינו מסכן את צד שמשתמש בהם.

עם עשרות אלפי יהודים הרגוי בשל מעשי הממשל, ששלח אותם להלחם בלי הגיבוי הטוב ביותר, לממסד אין זכות מוסרית לגנות הרג מצד ימנים. בין אם מדובר בהרוגים של כהנא חי, או של יגאל עמיר.