הפלישה האמריקאית לאפגניסטן הייתה אף יותר מגוכחת נוכח העובדה שהרוסים ברחו משם כמה שנים קודם לכן. האמריקאים חזו את נפילת הרוסים, אך רצו לקראת כישלון משלהם. כוח נאטו באפגניסטן קטן עד גיחוך – חמישית ממספר הרוסים ששרתו שם – והרוסים הפסידו. הן בעיראק והן באפגניסטן, הגנרלים לא הצליחו לשכנע את מקבלי ההחלטות שהצפת המדינה הכבושה בחיילים הינו שלב קריטי בהשקטתה. העדר החיילים הינו אף תמוה יותר לאור צבאות חובה אדירים במקומות אחרים: כאשר מדינות כמו רוסיה וסין מאמנות נערים כדי שיהפכו למכונות הרג, מדוע לא להשתמש בצעירים אלה כדי לשמור על השקט במדינות עימות? רבים מהם יסכימו אף לתשלום סמלי.

לארה”ב אין מטרה באפגניסטן. לאחר פיגועי ה11.9 בוש דרש דבר אחד מהטליבאן- הסגירו את אוסאמה בן לאדן. האמת היא- שהם הסכימו- בתנאי שבוש יחשוף עדויות שקושרות בין בן לאדן לבין הפיגועים. אולם לבוש לא היו כל ראיות. הטליבאן שיתף פעולה עם המערב בביעור שדות האופיום עד שסנקציות המערב הותירו את הסם כמקור ההכנסה היחידי שלו. סביר להניח שניתן היה למצוא פתרון במשא ומתן שבו היה מוסגר בן לאדן- ובכל מקרה הדחת הטליבאן מעולם לא היה אינטרס אמריקאי. להיפך, הטליבן סיפק יציבות וממשלה אחראית באזור- כזו שאפשר לשאת ולתת איתה ולהגיע להסכם בנוגע למחנות הטרור, כפי שהגיעו להסכם בנושא הסמים.
מעניין לראות שארה”ב מנסה ללחוץ את אפגניסטן- אותה הטקטיקה שהיא מסרבת שישראל תבצע בעזה. ההנחה היא שהתעללות מספקת באוכלוסיה האזרחית תגרום לה עצמה להדיח את הממשלה. בשני המקרים זה לא יקרה: האפגנים והעזתיים לא באמת מסוגלים להלחם בטליבאן והחמאס. ובכל פעם שאמריקאי צועק נגד ההרג בעזה ציינו בפניו שמות שהוא לא שמע מעולם: צ’ווקאר קארז, מודו וקאמה אדו- כפרים שנמחקו מהמפה בידי מטוסים אמריקאים.