“במקומות רבים מזהירה התורה כנגד דיכוי גרים, מכיוון שאלה הם מטבעם מרושעים ותמיד יכולים לשוב לסורם.” – רש”י על “וגר לא תלחץ”. (שמות 23:9)

חז”ל הפכו דמויות עשירות מהתנ”ך לקדושים של ממש.

סיפורה של רות, גיורת למופת, מלא בשגיאות. התנ”ך משפיל לעיתים קרובות את היהודים: אבות האומה ביצעו פשעים רבים, רחל גנבה פסלי אלילים, משה לא מל את בנו, בני ישראל מרדו באלוהים בהר סיני פעם אחר פעם, ופנו לעבודת אלילים עם כניסתם לארץ הקודש. ברוח גישה זו, נכדה של רות- דויד, רצח את ראש הצבא שלו בכדי לקחת את אשתו, ונאסר לבנות את בית המקדש מכיוון ששפך יותר מדי דם במלחמות ההתפשטות שלו מעבר לגבולותיה של ארץ הקודש. אפילו בימי התנ”ך, סחיטה באיומים, מנהג בדואי טיפוסי, לא זיכה את דויד בהערצה בקרב היהודים, בעיקר לאור התנהגותו הרצחנית (שמואל א’, 25:22).

חז”ל, כמובן, תרצו כל תקרית ותקרית. הם אמרו שהיה זה כתוב בגורל שבת שבע תינשא לדויד- ושהדם המדובר היה דם קורבנות ולא דם אנושי- על אף שתהילים מצייר את דויד כשליט צמא דם. אני מעדיף את הפרשנות המילולית ללא ייפוי.

חתנה של רות- אלימלך עזב את עמו בזמן בצורת, על עף שמזג האוויר יכול היה רק להיות גורע יותר במואב (ירדן של היום). בראותו כי נעמי לא רצה לפגוש את קרוביה עם שיבתם, אנו יכולים לדמיין שלמשפחתה היה קשה בישראל.

הבעיה בסיפורה של רות טמון בעובדה שהתורה אסרה באופן מפורש להנשא למואבים. בכל מדינה דבקו מלכים במיתוס הלידה שלהם, אולם המלך היהודי החשוב מכל נולד כתוצאה מנישואים אסורים, ולמעשה היה ממזר שנאסר עליו לבוא בקהל ה’. לא ידוע אם תיאור שושלתו המואבית מתאר כנות יוצאת דופן של דויד, חופש כתיבה יוצא דופן של כותב הביוגרפיה, או נסיונותיו של מתנגד שלטון להכפיש אותו. על פי תהילים, לדויד היו אויבים רבים, ואין סביר בהחלט שאלה ירקו על קברו והכריזו שהיה ממזר מואבי.

הצדוקים, כוהני המקדש, לא כללו את ספר דברים בקאנון. הם היו מקבלים את הטענה שסיפור המואבים הוכנס בכוונה כדי להכפיש את דויד. סיבתם הייתה תמוהה: המואבים משוקצים מכיוון שלא קיבלו את היהודים הפולשים בלחם ושתייה.

חז”ל פתרון את הבעיה בכך שהכריזו כי מדובר רק בגברים המואבים. כמובן שאלה שטויות, שכן בעברית צורת זכר מתארת את כולם. חז”ל מנסים במקום אחר להסביר מדוע המילה “מצרי” מתארת את כלל העם המצרי בעוד שמואבי מתאר רק את הזכרים. הם מציינים שהמואבים קוללו מכיוון שלא פגשו את היהודים בלחם ומים. על פי חז”ל, גברים ולא נשים צופו להגיש לחם ומים לזרים. אולם בשופטים 4, סיסרה מבקש מיעל מים והיא נותנת לו חלב. עזרא ככל הנראה לא הכיר את גישת חז”ל שנשים מואביות יילקחו לנישואין כאשר הוא פרק בכוח משפחות בין דתיות (עזרא 9:2)
רות מעולם לא התגיירה. רבים מאמינים שעשתה כאן באמירתה לנעמי ” עמך – עמי, ואלוהיך – אלוהי”. אולם מאוחר יותר, ב2:10, היא מכנה עצמה “גרה”. מדוע נזקקה רות לגיור אם היא בכלל הייתה אמורה להתגייר עשר שנים קודם לכן כאשר נישאה לבנה של נעמי?

עם חזרתה לבית לחם, נעמי ורות ויצאו למצוא בעל למואבית. רות יצאה בכוונה לפתות את בועז – אי צניעות מופגנת. היא ביקשה מנעמי ” אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים–אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי.” כתוספת להתנהגות התמוהה, רות ” וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה–זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט” – ובכך הייתה קרובה לגברים. רק בפסוק הבא ממהר הכותב לתקן את עצמו, באומרו שהיא שהתה עם עוזרותיה. הוראתו של בועז לגבריו שלא לגעת ברות (2:9) גם הוא מעיד שהם נגעו זה בזה לפני כן.

רות “נפלה על פניה” בפני בועז באופן מיני. נדיר שנשים בתנ”ך נוהגות כך. אביגיל נפלה כך בפני דויד, והוא לקחה לאישה. רות השתחוותה לרצפה במקום להשתטח מול המנהיג, כפי שאישה עשתה בפני גדולים (שמואל ב’, 14:4)

בעצתה של נעמי, רות “חשפה את רגליו” של בועז השתוי ונשכבה עליו (3:4). התורה אינה מטילה מגבלות על אלמנות, ומכירה בכך בצורך שלהן במין מזדמן ואף זנות. עדיין, מעשי של רות ראויים לגינוי. רות הציעה לבועז מין באופן ישיר (3:9) וכינתה אותו הגואל שלה. במשמעות הריגלה המינוח אינו מתייחס למין. בקריאה מאומצת, הצעתה של רות הייתה משוללת ביס משפטי: רק אחיה של בעלה המנוח היה רשאי לבעול אותה- בטח שלא באסם.

בועז שיבח את רות על שהתעשתה: היא הפגינה יותר אדיבות בסוף מאשר בהתחלה” כאשר הוא התיר לה לפלרטט עוד קצת. אפילו בועז הכיר בכך שהמצב אינו ראוי (3:14) מכיוון שנשים לא צופו לנכוח כך על הריצפה לצד גברים שתויים.

נהוג לחשוב שאלימלך היה דודה בנישואין, והתורה אוסרת נישואין מעין אלה. אולם הניסיון לכנות את בועז כאחיו של אלימלך (4:3) סותר את כל האזכורים האחרים בהם הוא מתואר כקרוב רחוק לכל היותר. אם הוא אכן היה אח, מדעו נעמי הונתה אותו לתוך הנישואין עם רות במקום לבקש ישירות? האזכור הראשון של בועז מתאר אותו כ”מכר”. על אותו המשקל, הסופר הוסיף את הפסוק שהוא גם בן משפחה.

בועז, מצידו, הונה קרוב משפחה שהייתה לו חזקה על השדה של נעמי. בועז אמר לקרוב המשפחה התמים שהשדה יבוא רק יחד עם רות, מה שאינו מופיע בחוקי התורה. אנו יודעים מעט מאוד על מערכת החוק התורנית בזמנו, ויכולים רק לנחש למה התכוון קרוב כאשר סרב לעיסקה. “שמא זו תהרוס את ירושתי שלי”.החורבן עלה רק כאשר בועז הזכיר את רות, ולכן הסרוב לא היה שור לחלקת האדמה עצמה. סביר להניח, שהקרוב לא רצה להנשא לאישה מואביה, להיכנס ליחסים אסורים. בני ימיה לא החשיבו את גיורה כתקף.

חוק החליצה התורני בנוי על בסיס מגילת רות. כאשר קרובו של בועז סרב לקחת את רות בנישואי יבום כדי לשקם את זרע אחיו, הוא נתן את נעלו לבועז כסימן לקח שעסקת רכישת הקרקע הושלמה. מאוחר יותר, לקיחת נעלו את המתנגד הפכה לסוג של עונש. אין פסול ברעיון שהחוק היהודי התפתח עם השנים.
יש אומנם משהו תמוה בסוגיית הקרקע. בשונה מהערבים, שהחזיקו בעלות משותפת אף בעת המודרנית, היהודים החזיקו קרקעות באופן פרטי. חלקות אדמה הוחכרו, הושכרו, נמכרו ונפדו. למרות שהחמולה יכול הייתה להשתלט על אדמתו של אלימלך בהעדרו, החלקה הייתה של נעמי מבחינה משפטית. אולם היא לא באה לחמולה בטענות כאשר שבה, ושלחה את גיסתה לפתות גברים.

בימי קדם, אישה לאחר עשר שנות נישואין לא הייתה מושכת. בועז, בעל אדם אמיד, לבטח יכול היה לבחור טוב יותר. ניכר שהוא נישא לרות כדי לא להחזיר לנעמי את חלקת האדמה של אלימלך. הרכוש ודאי היה רב, שכן בועז נפנף באיסור נגד נישואין לגויים.

הזקנים גם הם פקפקו בקבילות הנישואין. הם ברכו את בועז ורות שיהיו כיהודה ותמר. יהודה, כמובן, עיבר את תמר, במחשבה שהאי זונה פגאנית. הם גם ציינו את לאה ורחל כמודל לחיקוי – כאזכור לנישואיהם הבעייתיים ועבודת האלילים של רחל.

חז”ל גם הם נותרו סקפטים כאשר הם השוו בין נישואי בועז ורות ליחסי לוט עם בנותיו.

נכתב שנעמי לקחה את בנה של רות לחיקה (4:16). הטקס מצביע אחורה לבראשית 30:3 בו רחל עקרה לקחה בנה של שפחה לעצמה בכך ששמה אותו על ברכיה. גיורה המפוקפק של רות הצריך את אימוצו הפורמאלי של הילד בידי נעמי.

הילד קיבל את שמו משכנה ולא בידי בועז או רות. אופציה אחת לכך היא שנישואי בועז לרות הוגבלו לכדי נישואי יבום- עיבור חד פעמי – והוא לא רצה שום קשר עימה לאחר מכן. חז”ל טוענים שבועז מת כמה ימים לארח מימוש הנישואין- וחז”ל ממהרים לומר שהוא לא מת משום שעבר עבירה, אלא שמראש הוארכו ימיו יתר על המידה על מנת שיוליד את השושלת של דויד המלך. הסבר זה מעוות מדי כדי להילקח ברצינות.

יצחק ויעקב לא היו בכורים. משה גודל על ידי גויים. נרטיב לידה של דויד המלך ממשיך קו תמוה של בוז שמפגין התנ”ך כלפי מנהיגי היהדות.