על אף שהשיח על מדינות פטריארכאליות מתפוררות מוגבל לרוב למדינות מוסלמיות, תהליך דומה מתרחש בארה”ב. הרוב הלבן היה גזעני בפומבי, פטריארכאלי ואנטישמי רק לפני 40 שנה. תוך דור אחד בלבד אירעו שינויים אדירים. משפחות “נורמאליות עזבו את העיר לטובת הפרברים. מהגרים יפנים, וייטנאמים וקוריאנים הפכו לחברים. הומוסקסואלים החלו להינשא. השחורים נתנו למדינה נשיא שחור. היהודים השתלטו על הכלכלה, התקשורת והסנאט.

על אף שהלך הרוח של הרוב האמריקאי אינו נופל בתחום הבנתי, אני מניח שעליהם לנהוג כמו הערבים. בים השינויים הם זקוקים לערכים שיחברו אותם לעברם. אנטישמיות הינה ערך שכזה.

בשונה משנאות אחרות, האנטישמיות נותרת תקינה פוליטית ברגע שמלבישים אותה באנטי- ישראליות. תופעה זו מאירה זרקור על מאפיין חשוב מאוד של חברות ליבראליות. הן החריבו את הקווים הטבעיים ונקודות השוני בתוך החברה- אולם הטבע האנושי דורש אויב. ואויבים אלה נמצאים מעבר לגבול. על כן חברות ליבראליות יהיו תוקפניות ביחסי חוץ. נטייה זו נראתה עוד בימי יוון העתיקה ורומא עם מלחמותיהן הבלתי פוסקות, אלא נראתה גם במלחמות צרפת של נפוליאון וארה”ב של היום. נטייה דומה פעלה בברית המועצות. על אף שלא הייתה ליבראלית – היא גרמה להומוגניות חברתית בכך שדיכאה את כולם, לא בכך שנתנה לכולם צידוק. לכן תרו הקומוניסטים אחר אויב מבחוץ.

עשרות מיליוני מצטרפים לחברה האמריקאית מחפשים לבסס עצמם בתרבות. בעיקר מקסיקנים ושחורים מאמצים את האנטישמיות כערך אירופאי לבן מכובד. בו בעת, האנטישמיות מהווה פורקן מוצלח לשחרור כעסים שאמורים בפועל להיות מופנים נגד לבנים אירופאים, קפיטליסטים ופוליטיקאים.

אנטישמיות בארה”ב אינה דבר דמיוני. לפני שישים שנה היה קשה ליהודים להתקבל לעבודה. לפני 40 שנה, היהודים עדיין נאסרו להכנס למועדונים חברתיים. לפני 20 עד שלושים שנה, תקריות אנטישמיות היה דבר שבשגרה בשכונות עוני של ניו יורק, והמשטרה לא התערבה.

השנאה עוד עלולה לחזור.