“סוף העידן של אימפריות”, הוא עוד מיתוס שמאלני. אימפריות מספקות צורך אנושי עמוק בפאר.
כבר האימפריות העתיקות הוכיחו עצמן כלא רווחיות. הרומאים כבשו את העולם המוכר, אך העוני עדיין פשה ברומא. לו מיזמי הקיסרי היו אפילו רווחיים מעט, די היה במחוות קטנות מצד עשרה עד חמישים מיליון נתיני האימפריה בכדי להעשיר באופן גס כל אזרח רומאי. גם האימפריות היוונית והפרסית לא העשירו את ההמונים. העושר האגדי של החצר הפרסית היה חסרי משמעות: אף על פי אמות המידה של הכלכלה מחיה העתיקה, כמה מאות צלחות זהב לא באמת מתארות עושר של אומה.

מאז הרנסנס, הפכו האימפריות ללא רווחית באופן מדהים, ותמיד הובילו את מנהיגיהן לפשיטת רגל. האימפריה הבריטית השקיעה יותר משאבים בשמירה על מושבותיה מאשר שקיבלה מהן הכנסות. באופן לא מפתיע, חברות מסחריות אשר בתחילה ניהלו את הכיבושים מטעם הכתר, במהירות מסרו רכושן למדינה, מכיוון שלא היו מסוגלות עוד לממן את פעילותן.

כלכלות תעשייתית העניקו למדינות עודפים גדולים של עושר מרוכז. לפתע אלה יכלו להרשות לעצמן שאיפות קיסריות בסדר גודל בלתי נתפס עד כה. מלחמות נפוליון, מלחמת העולם השנייה, ומלחמותיה של ארה”ב מחוף ברברי לקוריאה ועיראק אינן שונות ממלחמתו של אלכסנדר הגדול. ולמה הוא “הגדול”? מכיוון שבמוחם המעוות של בני האדם, גדולה באה יד ביד עם רצח המוני. פשוטי העם אינם מורשים להרוג, ומי שעושה זאת – חייב להיות גדול.

מהירות שינתה את כללי המשחק. נדרשו לאמריקה חודשים ספורים לפלוש לאפגניסטן, למרות שהיא בצד השני של העולם.

צבאות מגוייסים עשו את המלחמה זולה יחסית. אילו היו נאלצות מעצמות העולם לשלם לחיילים שלהן שיצטרפו לשחיטה, שום מדינה לא הייתה מסוגלת להרשות זאת. בשיעור האבידות הרווח, גם ארצות הברית לא הייתה מסוגלת לשלם ל- 10 מיליון אנשים שכר השווה לסיכון הכרוך בכך.

כוחו של המיסוי הפך מלחמות למקור רווח עצום עבור מדינות. בעוד שלפני מאות שנים מלחמת העולם השנייה הייתה מובילה מדינה כמו אמריקה לפשיטת רגל, במאה העשרים המלחמה דווקא סיימה את השפל הגדול. הממשלה ניצלה את המלחמה כדי להרחיב את סמכויות המיסוי שלה; היחס בין משלמי מס ההכנסה הפדראלי זינק מ -10 אחוזים לפני המלחמה ל 100 לאחריה. הוצאות ממשלתיות מאסיביות הצילו את הכלכלה. המלחמה הייתה גם ברכה לאיגודים מקצועיים, כיוון שהממשלה דחקה בעובדים להכיר בהם כדי למנוע שביתות. גיוס החובה שאב נוער מובטל והכריח מעסיקים לשלם שכר גבוה יותר לכוח העבודה המצומק. הבירוקרטיה, הכוח האמיתי במדינות גדולות, תומך גם הוא במלחמות, מכיוון שאלה מגדילות את הרגולציה הממשלתית.

מלחמות אימפריאליות הינן חיוניות למדינות הטרוגניות גדולות. בהעדר בסיס אתני משותף, מדינות אלה נשענות על רעיון הלאום, אשר נשען בתורו על שנאת זרים, אשר מושגת על ידי מלחמות. מלחמות לאומיות מחזקות זה את זה.

מדינות מתקדמות שומרות על השפע שלהן. הן רגישות לכל הסגת גבול המאיימת על עושרן או עמדתן. כאשר הן יכולות להילחם ללא סיכון רב לעצמן, הם עושות זאת בתוקפנות היסטרית, לעתים קרובות ללא תכלית. כאשר הן לא יכולות להילחם, כמו שוודיה, הן משכנעות את עצמן שהכל פשוט מושלם, ונכנעות לרב תרבותיות – כלומר להמוני הברברים.

עולם התאגידים ניחן בדחף כיבוש דומה. התאגידים הגדולים מזמן כבר הפסיקו לראות בהשגת “רווח” יעד מרכזי. במקום זאת, הם אימצו את מודל הצמיחה. הן המנהלים ובעלי המניות אוהבים פאר – מנהלים מסיבות ברורות, ובעלי המניות מסיבות כספיות – ניתן להיווכח בכל בלוג צרכנות של קהל צרכנים המשתייכים לסטאטוס כלכלי גבוה. ספקולציה בינלאומית הפכה את האימפריאליזם התאגידי לרווחי. במקום להתנגד לפלישות זרות, המקומיים מברכים על הקמתם של מפעלים בבעלות זרה. כפי שעולה מהאנלוגיה התאגידית, האימפריאליזם משנה את פניו, והופך לכלכלי יותר מאשר צבאי. מדינות מתקדמות קונות השפעה במקום להילחם עליה . הן גדלו להיות כה פחדניות שהן אף משלמות לאויבים מובסים; יעיד המאמץ האמריקני לשיקום עיראק. במהלך פגישת ה G-20 ב-2009, מנהיגי המערב התחייבו לתרום טריליון דולר לסיוע למדינות לא רלוונטיות כגון לטביה ואוקראינה. המדינות התורמות לא יניבו שום תועלת מהסיוע: לוגית, הן ירוויחו יותר מכלכלות מתפוררות – ולא עולות. מנהיגי המערב יוצרים אימפריות פרטיות שלהם על ידי מימון בריתות עם מדינות חסרות משמעות. אין זה שונה מהרגלם של קיסרי העבר לנהל מלחמות שלנגדו את האינטרסים של עמיהם.
בעוד העולם כולו מגדיר מחדש את האימפריאליזם, ישראל נוטש את ליבה הקטן, יהודה ושומרון.