תפסיקו לדאוג איך נראים היהודים, בין אם במתן צדקה לזרים או בעבודה על תהליך השלום. בין אם אנחנו נראים כמו הסקרוג’ או אויבי השלום, יהודים תמיד נראים רע בעיני אנטישמים. בין אם בגין הלנת כספי צדקה יהודיים מפליטי דרפור המוסלמים, או בגין התמהמהות בהערת כספים אלה לפלסטינים, היהודים תמיד יהיו מוקד לשנאה. קחו את עצמם בידיים, תתחילו להתעניין באינטרסים שלכם. אתם יהודיים בכל מקרה, ולעולם לא תוכלו לרצות את העולם.
היהודים הוגדרו כאויבי השלום, כי הערבים מסרבים להתכופף. כאשר הערבים מסרבים להיכנע ויהודים נכנעים באופן עקבי, זרים פרשים את הסחבת היהודית כזדונית. אויב השלום הוא מישהו שיכול להניב תוצאות אך בוחר לא לעשות זאת. הערבים לא מצופים לוותר, ובכך הפכו היהודים למכשול לשלום.
הסירוב הערבי לוותר נתפס כהגיוני: הם נלחמים למען מטרות לאומיות. היהודים, לעומת זאת, מדברים במונחים של ביטחון. זרים מניחים בצדק שהעימות הנוכחי אינו מספק לישראל ביטחון, והטלת מספר מגבלות על הרשות הפלסטינית מספקת את דרישות אלה- ושמטות את הקרקע מתחת לטיעון הישראלי.
ישראל יכולה רק לברוח מדמותה כסרבנית שלום רק אם תעבור לגישה לא קונפורמיסטית. מבחינה טכנית, הגישה דתית טהורה היא הרווחית ביותר: הארץ המובטחת שלנו, נקודה. אימוץ עמדה כזו יהיה הימור גדול. הרוב המכריע של המערב הינו הנוצרי ולכן יכול להזדהות עם הציונות הדתית.
מעצבי דעת הקהל בקרב עיתונאים וקבוצות השמאל הם בהחלט אנטי דתיים, והם יאשימו את ישראל בפונדמנטליזם דתי. התוצאה של פיצול שכזה בין הזרם המרכזי של האליטה הנוצרית לניהיליסטית אינו ברור. ישראל תצטרך גם לשחק לפי הכללים בקפדנות דתית, שכן צביעות תובחן מיד. היהודים יכולים לתבוע הצדקה הדתית למדינה, רק אם אכן בכוונתם לכונן מדינה דתית – לפחות במרחב הציבורי.
חוסר קונפורמיזם ישראלי יוכל להתקבל על הדעת ביתר קלות אם יבוסס על לאומיות, עם נופך דתי. אמנם אנו רואים בלאומיות המצאה מודרנית חסרת טעם, אולם זו שובתת אקורד עם שמאלנים, שמזמן עברו מסולידריות בינלאומית עם מעמד הפועלים לאידיאולוגיה אימפריאליסטית ופרוטקציוניזם כלכלי. העולם חייב להכיר בכך שלא נוותר על הר הבית בדיוק כמו הרוסים לא ימכרו את הקרמלין, וכמו שהצרפתים לא יפצלו את פריז. אנחנו לא נפנה את יהודה ושומרון בדיוק כמו האמריקנים לא יעזבו את ניו מקסיקו.
שר החוץ המוצלח ביותר לש רוסיה היה אנדריי גרומיקו, “מיסטר לא”. בתקופתו, רוסיה לא הייתה חזקה במיוחד: לאמריקה היו משאבים עדיפים בהרבה. הוא היה מוצלח במיוחד בגלל סירובו לנהל משא ומתן, שהסווה את חולשתה של רוסיה.
הסירוב להתפשר חייב להיתמך על ידי נחישות לנצח: גם ההגנה הטובה ביותר תיכשל אם תיוותר פסיבית. רוסיה מנצלת כל הזדמנות כדי לעורר סכסוכים בחו”ל: סיוע רוסי קטן לוייטנאם גרם להוצאה אמריקאית מסיבית. הפלסטינים מנצלים כל סדק בביטחון הישראלי כדי לבצע פיגועי טרור.

ישראל, לעומת זאת, מתכווצת מלפעול נגד הערבים. במקום זאת, ישראל חייבת להיות פעילה מאוד. הפעולות עשויות להישאר בפרופיל נמוך וזול, אבל פשיטות מתוקשרות חייבות להיערך מדי יום.
במקום לנסות להיראות נחמדה, ישראל חייבת להעלות את ההימור ולסרב לשתף פעולה. בשלב זה, או שהמערב יתחיל להאשים את הערבים על שאינם נכנעים ליהודים המשוגעים, או שהוא בכלל יעדיף לשכוח את הנושא כפי שהוא מתעלם עשרות רבות של סכסוכים בלתי פתירים ברחבי העולם.